מדיטציה זו מיועדת ספציפית לאנשים העוברים סוג כלשהו של טראומה רגשית משמעותית. אם אינך כרגע עובר חוויה דומה, יתכן והתרגול לא יהיה מאוד הגיוני, אך אם כן - אני בכנות מקווה שמשהו מתוך חצי השעה הקרובה יהיה לתועלת.
אתם יודעים, בדרך כלל כשאני מעביר שיחת דְהַמָה או מעלה נושא להתבוננות, זה לעיתים קרובות במקומות כמו מלזיה, אוסטרליה, לעיתים עם קבוצות של תלמידים בהודו, ובשפת תאי במנזר בו אני גר בתאילנד. כרגע אני בריטריט התבודדות בבקתת הנזיר שלי במנזר בו אני מתגורר בשש וחצי השנים האחרונות.
זוהי שיחת דְהַמָה יוצאת דופן מכיוון שאיני רואה אף אחד מכם מולי. למעשה אני יושב מול מקום התרגול שלי. ערכתי מספר שיחות דְהַמָה בין תרגול מדיטציה אחד לשני. זה משמח אותי להיות מסוגל לשתף, לעודד ולתמוך, וכך אני מחליף בין הליכה, ישיבה, צ׳אנטיג, שיתוף שיחות שניתנו במקומות שונים, מוודא שהן ישותפו עם אנשים טובים בכל רחבי העולם.
אולי הסיבה בגללה אני מעניק שיחה זו, בישיבה מול מקום התרגול שלי בבקתת הנזיר שלי, היא ששיחה זו היא לא מסוג השיחות שאפשר לייעד לקבוצת אנשים בריטריט מדיטציה. למעשה היא רלוונטית עבור סוג מסוים של אנשים העוברים סוג מסוים של חוויה. וכך התבוננתי באתר שלי, וחיפשתי נושאים באפליקציית המדיטציה ״Insight-Timer״ ושקלתי אילו נושאים כיסיתי, ואם יש משהו שטרם כיסיתי שאוכל לדבר עליו ויביא תועלת לאנשים.
והבנתי שכן - הבנתי שבנושא זה, של לב-שבור, להרגיש פגוע מאוד או שבור. חוויה זו שכל כך הרבה בני-אדם חווים במהלך חייהם. חשבתי שאולי אוכל להציע כמה מילות עידוד שיכולות לעזור לאנשים העוברים תקופה קשה.
מצב אנושי זה - כאשר תחשבו על כך - אנו באמת פגיעים באופן יוצא מהכלל. אם נשתמש בטרמינולוגיה בודהיסטית - תופעת גוף-תודעה זו בעולם-הצורות - יש לנו גופים, יש לנו תודעות, בשר ודם, עצמות, מורכבים מארבעת היסודות, מנסים לנווט דרכנו דרך עולם גוף-חושים זה. במונחי החוויה, אנו ישויות מאוד מורכבות, מתוחכמות ורגשניות ועדיין אנו כה פגיעים. הלידה האנושית, חווית הילדות, הדברים השונים שאנו חווים - דברים שלעיתים לא היינו בוחרים בהם, דברים שלא היה לנו שמץ מושג שיקרו, ולכך אני מתכוון כשאני אומר ״פגיעים״. ובכן, אני כרגע בן 45 ואני סבור כי רוב האנשים שמגיעים לגיל הזה, גיל העמידה, חוו מספר שברונות-לב. כך שכולנו עברנו חוויה כלשהי כואבת וקשה מבחינה רגשית.
אילו סוגי לב-שבור יכולים להיות לנו?
אני חושב שהורות - ביחסים עם ההורים שלנו. לעיתים קרובות אנשים לא מקבלים את היחס והדאגה שבמובנים רבים בני-אדם זקוקים להם. לעיתים קרובות ישנה הזנחה או חוסר-מיומנות, ולעיתים קרובות אנשים חוזרים על אותם הרגלי-הזנחה וחוסר-מיומנות שהם בעצמם חוו. לעיתים קרובות אנשים עושים עבודה ממש גרועה בגידול הילדים שלהם, אך עדיין חלקם עושים עבודה יותר טובה מאשר הוריהם עשו. או יתכן שאלו הילדים שלכם ששוברים את ליבכם, בהיותם נקמנים, מרדנים ושוכחים להיות אסירי-תודה (על שקיבלו).
דרכים אחרות בהם לאנשים יכול להיות לב שבור - יתכן ומדובר בבגידה של שותף עסקי, בחבר הבוגד באמון, או במקרה הנפוץ בו שותף רומנטי, בן/בת זוג, בעל, אישה, חברה או חבר.
החוויה של התאהבות - היא יכולה להכות בנו בעוצמה כה רבה ולעיתים קרובות אנשים מרגישים שאין להם ברירה. מישהו נראה כה מיוחד, מישהו נראה כה ראוי לאמון, שאנו יכולים להרגיש מאוד בטוחים בקרבתם. במובן מסוים - אנו מעניקים להם את ליבנו. ואז, אם דברים משתנים - זה יכול להיות הרסני. במידה בה נאהב מישהו, אם נוכחות איכויות של היאחזות, היצמדות והשתוקקות, כמו בדרך כלל הן נמצאות, זו המידה בה אנו נרגיש פגועים אם משהו במערכת היחסים משתנה.
יתכן והאדם אותו אנו אוהבים מת, חלה במחלה נוראית או עבר תאונה. ישנה תלות כה גדולה באדם זה ואמונה כה רבה שאדם זה יהיה שם. והדברים משתנים והם אינם שם באותו אופן, וזה פשוט כואב בצורה קורעת-לב.
יתכן ומדובר באדם בו התאהבנו, ולעיתים הם מפסיקים להיות מאוהבים בנו, אולי מתאהבים באדם אחר, או פשוט עושים משהו שלעולם לא חשבנו שיעשו. אולי במובן מסוים היתה לנו תדמית חיובית מדי, יתכן והשלכנו (פסיכולוגית) עליהם מידת-טוב רבה ממה שבאמת היתה בהם.
מסתבר - שהם אנושיים. יש להם חולשות, הם עושים טעויות, אנשים משתנים.
או אולי שברתם את ליבכם בעצמכם דרך פעולות לא-מיומנות שעשיתם. טעות נוראה, הרגל רע שלא יכולתם להיפטר ממנו, או טעויות רבות. לעיתים אנחנו מאכזבים את עצמנו כל כך - עד שליבנו נשבר.
זו חוויה מאוד נפוצה עבורינו - בני האדם הפגיעים. לאנשים שונים יש דרגות שונות של רגישות, כך שלפעמים לאנשים מסוימים נשבר הלב יותר בקלות מלאחרים. יש אנשים שעליהם לתרגל עם חווית לב-שבור מספר פעמים או הרבה פעמים במהלך חייהם. אולי זוהי אכזבה מהוֹרֶה, ואח״כ ממוֹרֶה, ואח״כ מבן-זוג ואח״כ מחָבֵר. פעם אחר פעם, חוויות של אכזבה, ציפיות ותקוות שרוסקו. מה שנדמה שהיה מצב נפלא הופך פשוטו כמשמעו לסיוט.
אז מה ניתן לעשות עם חוויה זו? איך אנו יכולים לתרגל באופן שיאפשר לנו לגדול? דבר ראשון - עלינו לשאול ״איך נעבור את זה?״. לעיתים נדמה שיש כל כך הרבה כאב בלב שזה מרגיש כאילו אינכם יכולים להתמודד, אינכם יכולים לשרוד את זה. הכאב מרגיש כאילו הורג אתכם.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא רגש, תחושה מנטלית. וחשוב להבין - וזהו מרכיב החוכמה - שהרגש יעלה, ישאר לזמן מה ויחדל. בתקופות בהן האכזבה או שברון-הלב טריים, נראה כי התחושות לא באות והולכות (אלא רק נשארות). יתכן ונרגיש כאב בלב כל היום. אך כאשר נחדד את המודעות שלנו דרך מדיטציה - פשוט לבוא ולשבת, לעצום את העיניים, לא לשים לב למחשבות, להתבונן בלב ופשוט להבחין - רגשות אלו משתנים. הם פועמים, מתערבלים ושוצפים. זה יכול להרגיש כמו אש, זה יכול להרגיש כמו דקירה, כמו קרח, אך כאשר תתבוננו - תראו שזה משתנה. ישנו שינוי מתמיד.
תבחינו גם, אם אתם בעלי סבלנות רבה, אם אתם יושבים מספיק זמן, אם אתם פשוט נשארים עם התחושות הכואבות בלב - ישנם רגעים בהם הכאב פוחת במידה ניכרת. ואז מגיע סיבוב נוסף של כאב כמו גל - גל של כאב מייסר.
עלינו לפנות זמן פשוט להרגיש ולהיות מודע לכאב הגדול. ולעיתים הכאב יכול להמם, ובזמנים כאלו כל מה שביכולתנו לעשות זה להיות מודעים, מודעים בקשיבות, לא בשכלתנות, פשוט להיות מודעים עם איכות כזו של מודעות מנטלית: ״זו הצורה בה החיים לפעמים יכולים לכאוב. הדברים הם כך. אאוץ׳״. ומבלי לשפוט את התחושה, פשוט להיות מסוגל להרגיש ״וואו, כל כך הרבה כאב״. ברגע בו אנו מאפשרים את המרחב לכאב פשוט להיות כפי שהוא, אז נסו להבחין שהוא משתנה.
לעיתים זה נראה בתור משהו שמציף אותנו לחלוטין. אם נשתמש באנלוגיה של אוקיינוס וגלים - חלק מהגלים האלו הם כמו צונאמי. גלים עצומים של כאב. אך בדיוק כמו צונאמי, אפילו גל כה עצום חייב לסגת מתישהו, ואז יהיו גלים קטנים יותר. כך, לעיתים כאשר גלי הרגשות חזקים מאוד, מה שבאמת אנו צריכים לעשות זה להעניק את האהבה שקיווינו לקבל מאותו אדם. אולי הם נפטרו, אולי הם אכזבו אותנו, אולי אהבו מישהו אחר במקומנו. תהא הסיבה אשר תהא, לא משנה מהן הנסיבות שהותירו אותנו שבורי-לב - כשאנו מתבוננים בכך, מתרגלים עם זה, מנסים להיות עם זה ולרפא את זה - הסיפור לא משנה כל כך.
אנו צריכים פשוט להיות עם התחושה. להבין שמה שאנו זקוקים לו היא אהבה, ולעיתים כל מה שאפשר לעשות זה להגיד ״אהבה… אהבה… אהבה…״. נסו להציע אהבה לחוויה הכואבת והמייסרת של צער ושברון-לב. נסו לפנות מקום בתודעה. הרפו את תחושת הגבולות והכיווץ סביב התחושה. הפכו את התודעה לרחבה ופתוחה, הרגישו את הכאב ופשוט היו ערים ומודעים לו ואמרו לעצמם ״אהבה… אהבה… אהבה״.
בזמנים בהם אנו לא אהובים במידה בה אנו חושבים שאנו זקוקים לה - זו העת בה עלינו ללמוד כיצד לאהוב את החוויה - איך למצוא מקלט בתוכנו, איך להעניק אהבה לכאב הנוראי, לצער הגדול. הציעו לכאב אהבה, קבלה. להחזיק בו מבלי לשפוט. ויתכן שנאלץ לעשות זאת פעמים רבות. אך דבר נוסף שיועיל הוא להבחין שזו הרגשה, תחושה מנטלית, ולהבחין שהיא משתנה. נסו לראות את הגלים הללו.
לעיתים יכול להיות שזה מרגיש כמו פלדה מותכת הנשפכת במורד הגרון. כל הקרביים והלב פשוט בוערים מכאב. לעיתים זה מרגיש כאילו נדקרתם בלב פעמים פעם אחר פעם. לפעמים הלב מרגיש מרוסק, לעיתים חבול - אדום וגולמי.
באיזו צורה שזה מרגיש - אנו פשוט מודעים להרגשה הכואבת, תחושה מנטלית. מחזיקים אותה במודעות - ללא שיפוטיות אלא עם הכרה של התכונות שלה. נסו להבחין בדרכים שהיא משתנה ומתנועעת.
שימוש בנשימה ממש מועיל. פמה צ׳ודרון - נזירה במסורת הטיבטית - משתמשת במילה ״לאוורר״. אתם יכולים להשתמש בנשימה על מנת לאוורר את התחושות הכואבות. בשאיפה פנימה - להרשות לאנרגיית הנשימה לזרום דרך הכאב שבלב, ובנשיפה החוצה - לאפשר לאותה אנרגיה לצנן את האש של הכאב והסבל.
קחו מספר נשימות עמוקות והשתמשו בנשימה על מנת לנסות להרגיע. לעיתים אתם יכולים להשתמש בנשימה להשקיט ולהרגיע את התחושות. לעיתים התחושות מרגישות גולמיות וממלאות את החדר, הופכות את התודעה לגדולה, ממלאות את השמיים - ואז כל מה שביכולתכם לעשות זה להיות מודעים, לנסות לאהוב את זה, ולאפשר לזה להיות עד שזה ישתנה - ולדעת שזה ישתנה. כשתחושות אלו משתנות, כשגלי רגשות אלו באים ועוזבים את התודעה באופן טבעי - חשוב להבחין מתי הם משתנים, מתי הם פוסקים. ממש חשוב להבחין כיצד רגש גדול הפך לרגש קטן.
משהו לגמרי בלתי-ניתן לשליטה - משהו שאתם מרגישים שאינכם מסוגלים להתמודד איתו, הופך עם הזמן, למשהו שלגמרי אפשר להשתלט עליו - משהו שקל יותר להתמודד איתו. ואז בפעם אחרת התחושה יכולה לבוא שוב, אך אם כבר הבחנו באיך היא משתנה, ואנו באמת מבינים זאת ברמה העמוקה ביותר, אם בזמן כשהתחושה בעוצמה/במהירות המירבית שלה, יש לנו את מרכיב החוכמה שיודע ״זה הולך להשתנות. זה הולך להשתפר. זה לא יכאב כך לנצח״ - זה יכול לעזור לנו לרכב על אותם גלים. פשוט חכו עם זה. וכשזה באמת באמת כואב: ״אהבה… אהבה… אהבה…״
העניקו לעצמכם את הקבלה-האוהבת שאתם מרגישים כנפרדים ממנה, מאיזו סיבה שלא תהיה. העניקו אותה לעצמכם. השתמשו בנשימה. בשאיפה פנימה: ״אני מקבל זאת באהבה״. בנשיפה החוצה: ״מי יתן ואהיה בטוב, מי יתן ואהיה מאושר״.
חשוב להיות אופטימיים ובעלי תקווה, וישנן סיבות רבות מדוע אנו יכולים להיות כך. פעם שמעתי ציטוט שאיני יכול להיזכר על ידי מי נאמר, אך אני מאמין בו: ״הלב שנשבר יכול להכיל את העולם כולו״. כך, בהתחלה, אנו בני-האדם הפשוטים - אוהבים מספר אנשים. אנו אוהבים את המשפחות שלנו, החברים שלנו, האנשים בהם אנו מתאהבים. ואז אנו נפגעים, והכאב מכריח אותנו למצוא משאבים אחרים, נקודות מבט חכמות יותר, תמונה יותר רחבה. ובזמן שאנו מאמנים עצמנו להיות עם מכאובי-החיים, עם מצבים מאתגרים - אנו לומדים להכיל את הכאב העצום הזה. אנו הופכים לבעלי חמלה גדולה יותר ויותר אמפטיים וכך יתכן להציע את הקבלה הלא-שיפוטית הזו ואהבה ליותר ויותר אנשים.
כך דרך חוויה של לב שבור, דרך החוויה של להיות מאוכזב בצורה אדירה או תחושת בגידה, נטישה - אנו יכולים ללמוד לטפל בעצמנו בצורה טובה יותר ויותר. אנו יכולים לטפח מקלט אמיתי ביכולת שלנו להיות מודעים, דוממים, חכמים ואוהבים. ואז אנו יכולים להביא איכויות אלו לתוך החיים שלנו ולשתף אותם עם אחרים. אך נדרשת המון סבלנות, המון נחישות, המון אומץ והמון טוב-לב על מנת פשוט להיות עם החוויה הכנה של כמות ניכרת של כאב רגשי. ופשוט לדעת: ״כך הדבר. כך זה מרגיש להיות בן אנוש עם לב שבור״.
דבר נוסף שממש חשוב היא ההכרה בכמה שכיחה חוויה זו. לא בכדי לשלול אותה או בכדי לפטור אותה כלא-חשובה. זה משהו שעלינו לטפל בו בדאגה רבה. ובאותו הזמן אנו יודעים שזה מה שאנשים כה רבים בעולם, אנשים כה רבים אחרים בעולם עוברים חוויה דומה.
מה שביכולתנו לעשות, לפעמים כאשר הרגשות שוככים, ישנה בהירות יותר גדולה ואנו יכולים להתחבר למשאלה זו - האם זה לא יהיה נפלא, האם זה לא יהיה יותר טוב, אם ישויות יוכלו להיות ללא סבל? ולעיתים פשוט להביע משאלה זו. בשאיפה פנימה: ״מי יתן ואהיה חופשי מסבל״ ובנשיפה החוצה: ״מי יתן וכל הברואים יהיו חופשיים מסבל״.
כאשר אנו יכולים לזוז מכאב גדול אל תוך חוויה של חמלה אמיתית, באופן אמיתי וכנה מביעים משאלה ״מי יתן ואהיה חופשי מסבל, מי יתן וכל הברואים יהיו חופשיים מסבל. מי יתן וכל הברואים יהיו מסוגלים לפתח עצמם, להיות במצב בו חוויה זו לא משפיעה עליהם יותר. מי יתן וכולנו נהיה בטוב, מי יתן וכולנו נהיה מאושרים, מי יתן ונהיה חופשיים מסבל״. אם רק תוכלו להתחבר באמת עם אותה חמלה חסרת גבולות ופשוט להציע את מה שאתם הכי רוצים לעצמכם - להיות חופשיים מכאב עצום זה - להציע זאת לכל הברואים העוברים מצב דומה - היכן שלא יהיו: ״מי יתן וכל הברואים יהיו בטוב, מי יתן וכל הברואים יהיו מאושרים, מי יתן וכל הברואים יהיו חופשיים מסבל״.
וכך פשוט בהתבוננות והבנה שכולנו עומדים בפני חוויה דומה, יש לנו גוף, יש לנו תודעה, יש לנו לב, רגשות, עדיין איננו קדושים, עדיין איננו ארהנטים, עדיין איננו הבודהה. לעיתים אנו מאוכזבים, אננו נפרדים מדברים שאנו מחבבים ואוהבים, אנשים בוגדים באמון שלנו והדרכים בהן קארמה באה לידי ביטוי במערכות היחסים סביבנו. בציון מילה זו ״קארמה״ - אין שיפוטיות. בבודהיזם אנו מבינים שעברנו המון לידות בעבר, כולנו עשינו שגיאות. התגובה הראויה לכך היא חמלה וחוכמה. אנו הופכים רציניים בכוונה לא לעשות טעויות נוספות. אם לא נשפוט את זה, נפתח את ליבנו. ברואים שעדיין נמצאים תחת השפעת הבורות, השתוקקות וסלידה - כאשר הם נרגזים, כאשר הם שוגים באשליות - הם עושים טעויות. כאשר הם עושים טעויות - הם מייצרים קארמה רעה, ואותה קארמה רעה מבשילה לכדי חוויות כואבות ורגשות כואבים.
וכך כשאנו באים במגע עם משאלה ושאיפה זו לאמן עצמנו ליצור קארמה יותר מיטיבה, קארמה מיומנת, לטפח את האיכויות שבסופו של דבר ישחררו אותנו וגם יפתחו חמלה והשתוות-נפש. השתוות-נפש, שיווי-משקל, קבלה - אלו באים מתוך חוכמה. החוכמה שרואה הרבה ממה שאנו חווים כהתממשות של קארמה. נסו לראות את זה כך מבלי להיות שיפוטיים. כל הברואים עושים טעויות, כל הברואים חווים את הבשלת הקארמה הטובה והרעה שלהם. קארמה מיטיבה וקארמה לא-מיטיבה.
וכאשר זה מאוד כואב, הדבר הכי לא שיפוטי וחומל שאפשר לעשות זה ״אהבה… אהבה… מי יתן ואהיה בטוב, מי יתן ואהיה חופשי מסבל״. ובטחו בכך, שלא משנה כמה כואב, כמה רגשות עצומים וכואבים יהיו - הם משתנים, הם פוסקים והם ילכו ויפחתו.
לעיתים בחווית האבל, אנו מרגישים שהתאבלנו, לפעמים עם לב שבור, שותף או בנזוג נפטר או עוזב אותנו. רגשות חזקים אלו יכולים לחזור שנית. ביום-השנה לפטירה, יום השנה לחתונה, היום בו הכל השתנה. כך שעלינו להבין שזו הדרך בה התודעה פועלת. זוהי הדרך בה רגשות פועלים. איננו יכולים לשלוט בהם לחלוטין. עלינו לעבוד איתם. כך אתם זקוקים לקחת את המרחב להיות בחמלה, להיות אדיבים, ולאפשר לתודעה להיות במודעות. ואז לטפל בה בצורה הכי טובה שניתן באמצעות טוב לב וחמלה והיותכם נחושים לראות את הדרכים בה ההרגשה משתנה.
דבר שימושי נוסף הוא תרגול סליחה, בסופו של דבר. כאשר הכאב שוכך במקצת, לאחר שהענקנו לו המון אהבה-חברית, יתכן ויהיה ראוי לסלוח לעצמכם אם עשיתם טעות. יתכן ויהיה מועיל לסלוח לאנשים שלתפישתנו פגעו בנו. משום שאחיזה בטינה היא במובן מסוים עוד דרך בה אנו פוגעים בעצמנו. אנו נאחזים בתפישות מכאיבות וברגשות מכאיבים.
אם הדבר מתאפשר, כאשר זה מתאפשר, אנו מציעים את סליחה, ולו רק בכדי שלא נאלץ להיאחז בכאב. על מנת לאפשר לו לעלות ולפסוק. וגם בהבנה - ברואים טועים. כמו שכולנו טעינו בעבר. אנשים אחרים גם טועים. תודעתם של אחרים מושפעת מבורות. הם אינם מבינים את האמת. הם אינם מבינים קארמה. התודעה שלהם יכולה להיות מלאה באשליות, לעיתים חמדנות לכסף, לעיתים לשכרון-חושים, לעיתים הופכים אובססיבים או כפייתיים לגבי חושניות. כל מיני דברים שיכולים להשפיע על תודעתם של אנשים. ואז הם עושים טעויות והם פוגעים באחרים בגלל השגיונות שלהם. במובן מסויים, הם הלכו לאיבוד, כך שבסופו של דבר עלינו להיות בעלי חמלה כלפי הטעויות שאנשים עשו תחת השפעת הבורות. אך בדרך כלל מדובר בתהליך רב-שלבי. עלינו להיות בעלי חמלה, אהבה-חברית, סבלנות ונחישות על מנת להיות עם התחושות הכואבות.
ובכך שאנו מעניקים לתחושות תשומת לב טובה, מעניקים להם מרחב מודעות, מאפשרים להם להיות ופשוט מאפשרים להם את הזמן - הם מתחילים להירפא.
הלב יכול להירפא וזה חשוב להבין שמודעות זו, טבעה של התודעה הנקייה, המודעות שיודעת - דבר לא יכול להרוג אותה. כך שלא משנה כמה כואב, כמה עצום, כמו מציף רגש יכול להיות, לא משנה כמה כאב, לא משנה כמה צער - הם אינם יכולים להרוג את המודעות. אתם יכולים לבטוח שמודעות-ערה יכולה להתמודד עם זה. החוויה (הרגשית) תופיע, היא תשתנה, ולבסוף היא תחלוף. המודעות-שיודעת עדיין תהיה שם. המודעות הקדומה - זו שיודעת.
במסורת התאילנדית אנו מדברים על ״בודהו״ (Buddho) - הדבר שער, הדבר שמודע, הדבר שבעל איכות ידיעה. אותו הדבר שיודע ומכיר ריחות, טעמים, מראות וצלילים - יודע גם רגשות, תחושות רגשיות, תחושות מנטליות. ומודעות זו אשר בתודעה - שום תחושה אינה יכולה להרוג אותה. היא יותר עמידה ורחבה מאשר אי פעם שיערנו.
וכאשר אנו מאמנים עצמנו לטפח מודעות זו ולהביא אותה לידי ביטוי בחוויה שלנו - היא הופכת למפלט. אתם יכולים באמת לבטוח בבהירות ובמודעות שיודעת שדברים מסוג רגשות מופיעים ופוסקים. מחשבות עולות ופוסקות בהיותם בלתי-קבועות וחסרות-עצמיות.
כך רק רציתי להגיד מספר מילים אלו על מנת שיעודדו אנשים החווים עכשיו כאב גדול.
החזיקו מעמד, החזיקו כאב זה בלבכם עם כל האהבה שאתם מסוגלים לה. העניקו אהבה - זו שאחרים לא העניקו לכם - לעצמכם. לעיתים עלינו להיות אמהות לעצמנו, אבות לעצמנו, להציע את ההזנה והטיפוח שאמא אידיאלית היתה מעניקה. הציעו זאת במדיטציה שלכם. הציעו את המשמעת שאב אחראי ואידיאלי היה מעניק לכם על ידי כך שתתמידו בתרגול שלכם. ללא נטילת מערפלי-תודעה - אל תעשו דברים שמשפיעים על צלילות הדעת שלכם. לעיתים עלינו להיות המורים של עצמנו - להזכיר לעצמנו בחוכמה - נהגו בחוכמה, במיומנות. ולעיתים עלינו להיות בני הזוג הרומנטים של עצמנו - הציעו לעצמכם את הרכות, את טוב-הלב, את המתיקות, את ההומור הטוב, היו אדיבים, היו חברים לעצמכם.
כך שתהא החוויה שלכם כפי שתהא - אני מאחל לכם מכל ליבי הצלחה בלהתמודד איתה, לשרוד אותה, ללמוד ממנה ולהיות בן-אדם טוב, שלם ויפה יותר דרך דרך החוויה של צמיחה מחווית לב-שבור.
לב שנשבר ונרפא יכול להכיל את העולם כולו בליבה של אהבה-ידידותית.
היו בטוב.
השיחה המקורית (באנגלית) זמינה בלינק: