אג'הן סוואט (Suwat) הזכיר לעתים קרובות שאחד משני הנושאים שעליהם אהב אג'הן מאן (Mun) לתת שיחות דְהַמָה היה "מנהגי הנאצלים (Noble ones)": ה"אריאוואמסה" (Ariyavamsa) בפאלי. אחת מהסיבות שלו להתמקדות בלימוד זה הוא דבר שאנו נוטים לפספס כאשר אנו מסתכלים על מסורת היער מנקודת מבט אמריקאית (מערבית). מנקודת המבט שלנו זוהי מסורת מאוד תאילנדית. אך אג'הן מאן ספג המון ביקורת בזמנו משום שיצא כנגד מנהגים הנהוגים בתאילנד ובלאוס - בתרגולי ה"דוטאנגה" (dhutanga) שקיים - אכילת ארוחה אחת ביום מתוך הקערה שלו וחיים ביער. אנשים ביקרו אותו בְּאוֹמְרָם שהוא שובר את המסורת התאילנדית. תשובתו היתה שהוא כְּלָל לא מתעניין במסורת התאילנדית, זו הנהוגה בלאוס או בשום מסורת אחרת מלבד המסורת של הנאצלים. "אם אלו אינם המנהגים של הנאצלים, אז אלו המנהגים של אנשים עם זיהומי-תודעה" אמר.
זה נכון גם למנהגים אמריקאים, אירופאים ומנהגים מכל רחבי העולם. "רק המנהגים של הנאצלים", אמר, "יכולים לשמור אתכם על הדרך להישגים נאצלים". כך טוב לשמור מנהגים אלו בתודעה כאשר אנו מתרגלים. ישנם ארבעה סה״כ, אך האחד הכי רלוונטי למה שאנו עושים כאן בתרגול מדיטציה הוא הרביעי. שלושת הראשונים קשורים לאופן השימוש בשלושת הצרכים (Requisites): אתם מסתדרים עם כל מזון, בגדים או מחסה שיש לכם. אם אינכם משיגים אוכל, ביגוד או מחסה, אתם לא מודאגים/מוטרדים. אתם מסתפקים במה שיש לכם. אם אתם כן משיגים דברים טובים, אתם לא נסחפים, אתם לא הופכים להיות חסרי-זהירות. באותו הזמן, אתם לא מלאי גאווה על כך שאתם יותר מסופקים מאנשים אחרים עם הדברים הללו. אתם משתמשים בהם מבלי לפגוע בעצמכם או באחרים. אלו שלושת (מנהגי הנאצלים) הראשונים.
לאחר הקשבה לשלושת הראשונים, בטח תחשבו שהרביעי יהיה קשור לתרופות, אך אין הדבר כך. הרביעי קשור ל״שמחה בפיתוח, שמחה בנטישה״ - במילים אחרות, שמחה בפיתוח איכויות תודעה טובות, שמחה בנטישת איכויות רעות. למעשה, המילה ״בהוואנה״ (Bhavana), ״פיתוח״, היא אותה המילה עבור מדיטציה, אך פירושה באופן ספציפי פיתוח כל איכויות טובות שנדרשות בתודעה. בלי קשר לכמה מאמץ נדרש בפיתוח מיינדפולנס ודריכות, אתם שמחים להשקיע אותו. אתם רואים את הפירות הטובים שבאים עם אימון התודעה.
באופן דומה עם שמחה-בנטישה: אנו נאחזים בחוזקה בהמון דברים שלמעשה היה עלינו להרפות מהם. במונחי מנהגי-הנאצלים, לעומת זאת, עליכם ללמוד כיצד למצוא שמחה בשחרור, בויתור ופרישות, בנטישת אותם דברים, משום שאתם רואים את התועלת שמגיעה כאשר אתם מוותרים עליהם.
כל עוד אתם בעלי שתי גישות אלו, אתם על הדרך. במילים אחרות, אתם מבינים שישנו תמיד מקום לשיפור, או במובן של פיתוח איכויות טובות או נטישת איכויות מזיקות.
השאלה ״האם התרגול שלי טוב דַּיּוֹ?״ עולה לעיתים קרובות. ובכן, האם אתה כבר ארהנט? אם לא, אז התרגול אינו טוב דַּיּוֹ. יש עוד להיעשות. זו הצבת סטנדרט מאוד גבוה. אנשים רבים אינם אוהבים לחיות עם סטנדרטים גבוהים, אך זכרו מה קורה כאשר אתם מציבים מטרה בקַשָּׁתוּת: לעולם לא תפגעו גבוה יותר מאשר תכוונו. אם אתם מייחלים לאושר אמיתי, כוונו גבוה, ונסו לחיות עם סטנדרטים גבוהים. הכוונה, מצד אחד, היא לא להיות שאננים. מצד שני, לא להלקות עצמכם משום שטרם הגעתם למטרה, לא להתייאש בדרכים שלמעשה יפריעו לכם להשיג את המטרה. עליכם לאמץ את הגישה הנכונה בקשר להתקדמות בדרך, להתמקד יותר בדבר שצריך באמת להיעשות מאשר באיזשהו דימוי של מי אתם והיכן אתם נמצאים. כך שאתם לא מבקרים עצמכם בקשיחות מיותרת, אך אתם מבינים שישנה תמיד דרך יותר טובה לעשות דברים. אתם לומדים כיצד להתמקד בשמחה באיזורים לשיפור. זו הסיבה מדוע חלק רב מהתרגול נמצא בהתמקדות ברגע הנוכחי, משום שזה המקום בו שיפורים יכולים (באמת) להיעשות.
התרגול מערב גם למידה היכן להתמקד ברגע הנוכחי - מתוך הבנה שלא מעט מהנושאים הגדולים המופשטים בתודעה מורכבים מאירועים, דפוסים מאוד ספציפיים של אירועים. כושר-אבחנה הוא ברובו כזה: להבחין ולראות את תהליכי התודעה כשהם מולידים חמדנות, כעס ואשליה, או מיינדפולנס, ריכוז ואבחנה. למרות שדברים אלו בעלי שמות מופשטים, הם אירועים ספציפיים. בחירות נעשות בכל פעם שאתם שואפים פנימה, בכל פעם שאתם נושפים החוצה. חפשו אחר הבחירה הספציפית, חפשו את התנועה הספציפית של התודעה שפונה לכיוון מיומן או בלתי-מיומן. נסו להבחין בנקודות (Trigger points) שמפעילות כעס, שמפעילות אשליה, חמדנות או פחד. ונסו להתבונן גם בנקודות שעוזרות לכם לפתח מיינדפולנס, שמזכירות לכם מה עליכם לעשות. במילים אחרות, למדו לפרק לגורמים את המשימה הגדולה העומדת בפניכם לאירועים ספציפיים בתודעה, בחירות ספציפיות בתודעה. ראו היכן בידכם לעשות שינוי עם הפרטים הספציפיים כאן ועכשיו.
זהו תהליך למידה מתמיד. אם ברצונכם להשיג תחושת-בטחון בתרגול, השיגו אותה מהעובדה שאתם תמיד נכונים ללמוד, במקום לדבר על כמה אתם כבר טובים - משום שזוהי תחושת בטחון חלולה מאוד שכל הזמן צריכה תמיכה משום שהיא מתפרקת. אם אתם מוכנים ללמוד בכל עת, זה יכול להעניק לכם בסיס טוב לתחושת-בטחון בדרך.
שמתי לב שאג׳הן סוואט, למרות שהגיע רחוק מאוד בדרך, תמיד עבד על משהו קטן פה ושם. לפעמים היה לוקח כרך אחד של הקאנון לבקתה שלו, קורא על מנת לראות כיצד יוכל להרחיב את הידע שלו בפרטים של הדְהַמָה. שנה או שנתיים לפני שעזב את אמריקה, הוא בקש ממני להביא תרגומים באנגלית לצ׳אנטינג שעשינו בערבים. עד לאותה נקודה, היינו מדקלמים את הצ׳אנטינג בפאלי ותאילנדית בבקרים ובערבים. יום אחד הוא אמר ״הגיע הזמן שיהיו לנו כאן קצת תרגומים באנגלית״. כך שהבאתי אותם והוא שינן אותם. לקח לו זמן מה, משום שאנגלית לא היתה שפת האם שלו, והוא מעולם לא למד אותה, אך הוא שינן את הצ׳אנטינג באנגלית. הוא תמיד עסק במשהו.
דבר זה דורש עֲנָוָה (צניעות): הבנה שיש מקום לשיפור, ושיש שיעורים ללמוד מסביבנו. קראתי ספר על מעקב (גששות) אחרי חיות, על המיומנויות הפיזיות והמנטליות הנדרשות על מנת לצאת לערבה ולהבחין בדברים שבדרך כלל לא הייתם מבחינים בהם. המחבר כתב שאחת האיכויות הדרושות בגששות היא אמפתיה: אמפתיה כלפי החיות שאתם עוקבים אחריהן, מתוך הבנה שיש משהו שאתם יכולים ללמוד מהן. אפילו אם הן חיות נפוצות, יש להן משהו ללמד. אתם מגלים אמפתיה כלפיהן, ויש בכם עֲנָוָה. כפי שאמר, אלו שתי איכויות החסרות בצורה כואבת בחברה שלנו היום. אנו מתגמלים אנשים שנראים בעלי תחושת בטחון עצמי חזקה, תחושה של ערך-עצמי, תחושת גאווה. ועדיין - גישות אלו (של גאווה ובטחון) - עומדות בדרכה של למידת שיעורים חשובים ומעודנים יותר.
זכרו, אתם כאן על מנת ללמוד - לא רק מהמקומות המובנים מאליהם, כמו ספרי דְהַמָה ושיחות דְהַמָה, אלא גם מכל הדברים הקטנים סביבנו. הם מלמדים אותנו שיעורים במובנים של סיבה ותוצאה. שבוע שעבר מישהו שאל כיצד להתמודד עם אירועים קשים בחיים. ובכן, הביטו בהם בעֲנָוָה. ישנו שיעור שעליכם ללמוד. כאשר אתם פתוחים ללמוד את אותו שיעור, אתם מרוויחים ידע. בדרך זו - ישנה תקווה. כאשר אתם סוגרים את הנכונות שלכם ללמוד, אין תקווה עבורכם בדרך.
כך שאפילו עם דברים קטנים כמו לשבת כאן עם הנשימה: אתם מתבוננים בנשימה אחת ויכולים לשאול עצמכם, ״כיצד נשימה זו יכולה להיות יותר נוחה מאשר הקודמת לה?״. התבוננו וראו מה תחושת הגוף שלכם אומרת לכם בעניין. יתכן וישנו חלק בגוף שהתעלמתם ממנו כל הזמן. העניקו לו קצת אנרגיית-נשימה טובה. ואז, עם תחילת הנשימה הבאה, ישנה הזדמנות נוספת ללמוד מהנשימה. והשיעור יכול להיות ״אל תתעסק איתי. פשוט שב והתבונן״. אך יהא השיעור אשר יהיה, נסו להתבונן בזהירות. נסו לגלות אמפתיה עם כל נשימה.
ונסו לא להיות ״מְכָנִים״ באופן בו אתם נושמים, במחשבה שאם תצלחו דרכם דרך אלף נשימות אתם הולכים להגיע להתעוררות. הכי טוב לקחת כל נשימה בעיתה, משום שזה כל מה שיש בידכם: נשימה אחת בעיתה. אנו לא רק מנסים לצלוח דרך הנשימה עד לסוף השעה. אנו רוצים להיפתח ולהעריך כל נשימה עם מה שיש לה ללמד אותנו. היא מלמדת אותנו על התהליך של הנשימה, היא מלמדת אותנו היכן הנקודות-העיוורות שלנו.
כך, גשו לנשימה עם גישה של עֲנָוָה ואמפתיה. מצאו שמחה בהזדמנות שהיא מעניקה לכם - בכל פעם שאתם שואפים פנימה, בכל פעם שאתם נושפים החוצה - לנטוש איכויות מנטליות לא-מיומנות, ולפתח איכויות מיומנות: יותר מיינדפולנס, יותר דריכות, יותר עקביות בדרך שאתם עושים מאמץ במדיטציה.
מספר מיומנויות באות לידי ביטוי כאן. בנוסף לגישת האמפתיה עם הנשימה והעֲנָוָה בלימוד הדְהַמָה, ישנה גם היכולת לפרק לגורמים גדולים בתודעה הסרבנית שלנו לגורמים קטנים יותר. עלינו ללמוד כיצד לפרק לגורמים את כל אותם איכויות בלתי-מיומנות לחתיכות קטנות הניתנות-לניהול, כך שאנו יכולים להתבונן כיצד באמת הן לוקחות-שליטה. באופן זה אנו יכולים לראות כיצד איכויות מיומנות מסוימות יכולות להיות מוגברות על מנת להדוף אותן (את הבלתי-מיומנות). אתם יכולים לקרוא את הספרים וללמוד הכל אודות השמות עבור איכויות מיומנות ובלתי-מיומנות אלו, אך על מנת לקבל תוצאות, עליכם להיות דרוכים ורגישים לכל תנועה קטנה בתודעה שלכם. זה המקום בה עֲנָוָה שוכנת, משום שחלק ניכר מהזמן, השיעורים שנלמד יבואו מהדברים הקטנים.
לפני מספר ימים הייתי בדיון-דְהַמָה בחוף-לגונה (קליפורניה) והגענו לדבר על כלל-האימון הראשון (Precept), בהתמודדות עם נמלים וטרמיטים. לאחר זמן מה, מישהו העיר הערה צינית: ״וואו, איזה דיון דְהַמָה עמוק אנו מקיימים כאן, על נמלים וטרמיטים״. ובכן, הערה זו פספסה את הנקודה. הדרך בה אנו מתייחסים לנמלים וטרמיטים מאוד חשובה בתרגול. הדרך בה אנו מתמודדים עם הדברים הקטנים היא זו שמתפשטת ומשפיעה על איך אנו מתמודדים עם הנושאים הגדולים. אם תלמדו לגלות כבוד אל נמלים וטרמיטים, משמע שאתם יכולים ללמוד כיצד לכבד גם דברים אחרים , דברים קטנים שאין ביכולתכם לצפות.
ישנו הסיפור הקלאסי אודות הבודהה במסע שלו להתעוררות. היא השיג את כל המצבים שהמורים בזמנו המליצו עליהם אך עדיין אינו היה שבע רצון. הוא ניסה שנים של סיגוף, אך זה לא הביא אותו לשום-מקום. הוא הגיע למבוי-סתום. אז הוא נתקל במשל אודות הלָאוּטָה (כלי מיתר) שמיתריו מתוחים מדי או רפויים מדי (ואינו משמיע את הצליל הנכון). גירסה אחת של הסיפור היא שאישה שבמקרה עברה ביער ליד שרה שיר על כך. הוא למד משהו ממנה שלא למד מכל המורים הכי מכובדים באותו הזמן.
כך זו הכוונה בגישה של עֲנָוָה: הנכונות ללמוד מהדברים הקטנים, לא משנה היכן הם מראים עצמם. עֲנָוָה דורשת להיות קשוב, מתבונן, לא להניח שאתם כבר יודעים, שאתם כבר טובים, תוך הבנה שתמיד ישנו מקום לשיפור. עליכם לשמוח בדבר, לשמוח בשיפור שאתם באמת עושים, בשחרור האיכויות הבלתי-מיומנות של התודעה, בפיתוח האיכויות המיומנות. זו הדרך בה אנו הולכים בדרכי הנאצלים. ובדרך זו אנו פותחים עצמנו לאפשרות של חווית ההישגים שהשיגו הנאצלים.
השיחה המקורית (באנגלית) ניתנת לקריאה בלינק הבא (מתוך הספר ״Meditations 2"):
או להאזנה כאן:
