״כמה קצרים חיים אלו״, כך נפתח אחד השירים הבודהיסטים (Jara Sutta). והוא מוסיף כי גם אם תחיו חיים ארוכים - אלו רק מאה שנים, וזה לא המון. בסוף אותן מאה שנים, לא תוכלו לעלעל בהן להנאתכם ולהתמקד בזמנים הטובים באמת - הן אינן. כפי שאומרים בתאי: ״הזמן מכלה את כל היצורים כפי ש(הוא) מכלה את עצמו״.
כמו בהיזכרות/התבוננות (reflection) שאנו מדקלמים לעתים קרובות: ״הזדקנות היא טבעית״ (כך מתרגמים בתאי). אנו מתרגמים זאת כ״אנו נתונים להזדקנות, אך זה טבעי״. דבר זה ממתין לכולנו - אם לא נמות קודם. וזה לא נוגע רק לאנשים שחיים כבר זמן רב - אלא לכולם. אתם מבינים שגוף זה שיש לכם עומד לעזוב אתכם. הוא מתחיל לעזוב בהדרגה, חלק אחר חלק אחר חלק, והחלקים שעוזבים לא מבקשים רשות, הם לא נותנים כל התראה לפני שהם עוזבים.
אז כפי שאג׳הן מָהַא-בּוּואַה (Maha-Boowa) נהג לומר: ״נסו לסחוט את מירב הטוב שתוכלו מהגוף כל עוד יש לכם הזדמנות לעשות זאת״. פעם אחת, היתה אישה שאובחנה כחולת סרטן ללא זמן רב לחיות, שהלכה לפגוש אותו מתוך כוונה למדוט איתו, בכדי להכין עצמה למות. הוא אמר לה: ״ובכן, אני יכול לטפל בתודעה שלך, אך איני יכול לטפל בגוף שלך. אם את רוצה לשהות כאן, תצטרכי להביא רופא״. היתה לה חברה ותיקה, רופאה בגמלאות בשנות השמונים שלה. היא הצטרפה אליה, תרגלה מדיטציה והאזינה איתה לשיחות הדְהַמַּה. אג׳הן מָהַא-בּוּואַה העביר כ-70 או 80 שיחות דְהַמַּה במהלך שלושת החודשים ששהו שם. מספר חודשים לאחר שובה הביתה, האישה החולה נפטרה, והחברה (הרופאה) נזכרה שהיו ברשותה הקלטות של שיחות דְהַמַּה כל כך נפלאות. היא נזכרה במילותיו של אג׳הן מָהַא-בּוּואַה: ״תרצו לסחוט כמה טוב שניתן מגופכם בזמן שאתם מזדקנים״. הדימוי הוא כמו לסחוט מיץ מפרי. לפעמים אתם מסתכלים בפח ורואים בתוכו פרי שנסחט חלקית. יש בו עדיין המון מיץ אך הוא כבר נזרק. אתם מבינים איזה בזבוז זה. אם אתם הולכים לזרוק את הגוף בכל מקרה, מוטב יהיה אם תסחטו ממנו את כל המיץ שנותר בו. את כל הטוב שביכולתכם לעשות.
האישה המבוגרת החליטה, אם כך, לתמלל את שיחות הדְהַמַּה. הראיה שלה התדרדרה, ולא נותרו בה הרבה כוחות, כך שזה לקח זמן רב. אך לבסוף היא הצליחה לתמלל את כל השיחות אל תוך שני כרכים ענקיים. וכך למרות שהיתה בשנות השמונים שלה - עדיין היתה מסוגלת לעשות זאת - דבר שהסב לה המון גאווה ובצדק.
וכך, כשאתם ניצבים מול עובדת ההזדקנות שלכם - ראוי שתחשבו על כך. יש עדיין דברים שגופכם מסוגל לעשות. נסו לסחוט את מירב הטוב מתוכם בעזרת היכולות שעדיין יש לכם. אינכם יודעים פשוט מתי יכולות אלו תעזובנה. כל עוד יש לכם את ההזדמנות - נצלו אותה.
ישנן שתי דרכים להתכונן לכך. אחת היא לחשוב לטווח-ארוך. אתם יכולים להכין לכם ״רשימת-דלי״ של דְהַמַּה. מכנים זאת בשם ״רשימת-דלי״ משום שאלו הדברים שברצונכם לעשות לפני שאתם "בועטים בדלי" (הביטוי באנגלית "to kick the bucket" משמעו ״למות״). עבור רוב האנשים - רשימת-הדלי מורכבת מחוויות שברצונם לחוות, או מקומות שברצונם לבקר בהם. בעיקרון דרכים לבזבז כסף. להשיג קומץ חוויות חולפות ולהיות מסוגלים להתגאות: ״ובכן, עשיתי כך וכך לפני שמתתי״. אך כל הדברים הללו חסרי משמעות. במקום זאת, עליכם לחשוב על כל הדברים הטובים שתרצו לעשות לפני שתלכו. איזה טוב תוכלו להשאיר מאחור בעולם. ואתם יכולים לחשוב על כך בהקשר ההיזכרויות, משום שהטוב שתשאירו מאחור בעולם - הוא גם הטוב שתבנו בתודעתכם. האיכויות הטובות שאתם מפתחים: נדיבות, מוסר, פרישות, כושר-הבחנה, התמדה, סבילות, אמת, נחישות, רצון-טוב ושוויון-נפש - אילו מהן חסרות בתודעתכם?
ראו אם תוכלו לסחוט קצת עוד מאיכויות אלו מתוך הפעילויות שלכם, ולבחון כיצד תוכלו לפתח אותן. תוכלו לפתח אותן בחיי היומיום שלכם, או בהחלטה לתרום תרומה מיוחדת, או שתרצו לשמור על כללי המוסר יותר מאשר בעבר, או לתרגל מדיטציה יותר מאשר תרגלתם בעבר. כפי שאג׳הן פוואנג (Fuang) נהג לומר: ״השאירו מאחוריכם אנדרטה של הטוב שלכם מאחוריכם״. חשבו בצורה זו לטווח הארוך.
באשר ליום-יום - הפיקו את המירב שאתם יכולים מכל יום באשר יהא. הבודהה אמר, כשהשמש עולה בבוקר הזכירו לעצמכם: ״יתכן וזו הפעם האחרונה שתראו את הזריחה״. אתם יכולים למות בקלות כה רבה באותו יום. אג׳הן לי הדגיש נקודה זו ואמר שהמוות מחכה ממש מעבר לפינה, והוא יכול להתרחש בקלות רבה. תאונה קטנה, חישוב מוטעה, דבר זעיר בגוף שלכם. חיידק קטן נכנס לגוף ומחליט להשתקע ולהשאיר המוני צאצאים.
לעולם אינכם יכולים לדעת מה עומד לקרות. אך אתם יודעים כי יש לכם את היום. אז שאלו עצמכם: ״אילו איכויות בתודעתי יקשו עלי לעזוב (למות)? האם אני מוכן לעזוב?״ התשובה היא בדרך כלל ״לא, איני מוכן״. ובכן, מה מחזיק אתכם? אלו עניינים לא-גמורים יש לכם? ובכן, עשו זאת (טפלו בהם). אילו איכויות-תודעה בלתי-מיומנות עלולות להשתלט? ובכן, למדו כיצד להילחם בהן. בפני אלו איכויות-תודעה אתם נכנעים בקלות רבה? למדו כיצד להילחם בהן. הפכו זאת לעדיפות העליונה שלכם להיום.
שמעתי על גנרלית בצבא ארה״ב שעשתה לה הרגל - להכין כל יום רשימה של עשרת הדברים הכי חשובים שהיו צריכים להתבצע באותו יום, ואז למחוק הכל מלבד שני הראשונים ולהתמקד רק בהם. ובכן, אולי אין ביכולתכם להכין רשימה של כל ההרגלים הלא-מיומנים שלכם, אך יכולה להיות לכם תחושה בנוגע למה זקוק עדיין לעבודה. הסתכלו על היום בתור הזדמנות לעשות אותה.
באופן דומה בלילה כאשר השמש שוקעת - הזכירו לעצמכם ״יתכן וזוהי השקיעה האחרונה שלי״. הלילה אינו מיועד רק לשינה. הוא שקט וקריר יותר. זה זמן ראוי לעבודה על התודעה.
מה יעמוד בדרככם אם יהיה עליכם לעזוב (למות) בלילה? אילו עניינים לא גמורים צריכים להיפתר? ובכן, עשו זאת. יש קטע נוסף בקאנון שמציין שניתן להיות אף יותר מחמירים - בכל פעם שאתם נושמים פנימה והחוצה - הזכירו לעצמכם: ״יתכן וזוהי הנשימה האחרונה שלי. איזה דבר טוב אוכל לעשות איתה?״
כשהבודהה דיבר על להיות ברגע הנוכחי, הוא לעולם לא אמר שזה משום שזה רגע נפלא להיות בו, או משום שאתם מקבלים גישה למודעות בלתי-מותנית בעצם היותכם נוכחים בו. הוא הנחה להתמקד ברגע ההווה משום שיש עבודה וזה הזמן לעשות אותה.
"אָגֵ׳וַוה קִיצַ׳מָאטַפַּם״ (Ajjeva kiccamātappaṃ) - ״עשו היום מה שצריך להיעשות״ משום שמחר - מי יודע? יש לכם נשימה זו היום, ואם בראשכם יש את רשימת הדברים הטובים שברצונכם להשיג - היא תנחה אתכם לגבי מה לעשות כעת.
כך תוכלו לגלות את מה שאג׳הן פואנג כינה בשם ״זוהר-החיים״ (brightness of life). הוא אמר פעם שהוא חב תודה על כך לאג׳הן לי. אג׳הן לי הראה לו את זוהר-החיים. דיברנו קודם לכן על ״שנות השקיעה״ (השנים האחרונות בחייכם) - ובכן, זהו סוג הזוהר שתרצו שיהיה לכם בשקיעה. זוהר תודעה שפיתחה איכויות טובות בתוכה. תודעה שמצאה בתוכה דבר בעל ערך אמיתי.
אם תסתכלו על החיים כפי שהם בדרך כלל - לכולם יש משפחות, ובני המשפחה גדלים ונוטים ללכת איש לדרכו. אתם עובדים על פרויקטים יחד עם אנשים ואז כל אחד הולך לדרכו. לפעמים העבודה על הפרויקט מסתיימת ואז הפרויקט מבוטל. פעם אחת כשביקרתי את אבי ואחי, נסעתי עם אבי במכונית והחלטנו לנסוע לשרלוט (Charlotte - עיר בצפון קרולינה), בה הקמנו בית לפני כ-30 שנה. חלפנו ליד הבית כדי לבחון באיזה מצב היה, והוא היה במצב די רע - הבעלים החדשים לא דאגו לו כראוי. בדרך חזרה הורדנו את אחי בריצ׳מונד (Richmond) והמשכנו לוויליאמסברג (Williamsburg), ואז אבי העיר ״אתה יודע, אין לי זכר לדבר שהשגתי בחיי״. דיברנו לא רק על הבית אלא גם על התקופה שבה היה חוואי. הם בילו שנה בגידול תפוחי אדמה ואז הממשלה הורתה להם: ״היפטרו מתפוחי האדמה. יש יותר מדי תפוחי אדמה בשוק״. הוא מצא עצמו עובד במשרה ממשלתית במועצת המים. אך אז עלה לשלטון נשיא מאוד שמרן ופירק את מועצת המים משום שהיא לא היתה מספיק ידידותית לעסקים. אבי אמר שאין לו דבר להציג כהישג לאחר כל העבודה שעשה.
כך שאם אתם מעוניינים באישור-עצמי (validating yourself) במונחי ״מה חושב העולם״ או מה תשאירו מאחוריכם בעולם, לפעמים זה ממש קשה. אך אם אתם עושים זאת במונחי האיכויות הטובות שבניתם בתודעה, כך שגם אם אתם נדיבים והעזרה שלכם לעולם נמחקת איכשהו - עדיין יש לכם את הנדיבות. (במידה ו)עבדתם קשה להיות ערכיים, עשיתם עבודה טובה בקריירה שלכם, אבל אז מסיבה כלשהי, כל מה שעשיתם בקריירה נמחק. עדיין יש לכם את הערכיות. ודברים אלו לא עוזבים אתכם. הם חלק מהאוצר הנאצל שלכם. והם אוצר שהופך את החיים לזוהרים. זה מה שאג׳הן פואנג התייחס אליו בהזכירו את ״זוהר החיים״.
לא בכדי שתוכלו להגיד ״ובכן, נסעתי לפה, נסעתי לשם, טעמתי את זה וחוויתי את זה״ וכל הדברים שאנשים אחרים רושמים ברשימת-הדלי שלהם. שימו ברשימת הדלי שלכם מוסר, נדיבות ואת כל השלמויות. ואז, בזמן שנותר ועם היכולות שנותרו בגופכם - סחטו את אותן שלמויות מהגוף. משום שאתם סוחטים זוהר. והוא מאיר לא רק עבור תודעתכם, אלא גם נותרת מאחוריכם דוגמה טובה. כל מי שמכיר את חייכם נוכח במשהו טוב, משהו מעורר השראה.
כך ב״שנות השקיעה״ שלכם, כשגופכם מתנדף לאיטו, יתכן וזיכרונכם מתפוגג, אך הטוב עדיין זוהר. וכך גם אם לא תגיעו למאה שנים, חייכם מהווים ניצוץ של זוהר, אשר יונצח בתודעתכם. גם לאחר שזיכרונכם ילך - יוותר בתודעתכם משהו עמוק יותר - היכן שדברים אלו נשמרים.
השיחה המקורית (אודיו) זמינה בלינק הבא:
