תרגול הדְהַמַּה הוא בבסיסו עניין של התבוננות עצמית, התבוננות במחשבות שלך, במילים שלך, במעשים שלך, לראות מה מיומן, לראות מה לא מיומן. התרגול לא עוסק כל כך בשיפור-עצמי כמו בשיפור-פעולה, שיפור-דיבור ושיפור מחשבה. זוהי הבחנה חשובה, משום שאנשים בעולם המודרני - במיוחד בעולם המודרני - נראים כאחוזי אובססיה עם תדמית-עצמית. בילינו את החיים שלנו מופגזים בתדמיות, ואינכם יכולים שלא להשוות את התדמית-העצמית שלכם לאלו של האנשים שאתם רואים מחוצה לכם. וברוב המקרים, אין שום השוואה: אינכם כה חזקים, יפים, עשירים, מסוגננים וכו'. שמתי לב שבתאילנד, ברגע שהטלוויזיה נעשתה פופולרית, בני הנוער הפכו קודרים. אני חושב שזה בעיקר בגלל העובדה שאנשים מסתכלים על עצמם בהשוואה לתמונות המשודרות אליהם. וכל השאלה של דימוי-עצמי הופך להיות מאוד רגיש, מאוד מכאיב. אז כאשר אנחנו אומרים שאתם מביטים בעצמכם, זכרו שאינכם מתבוננים ב"עצמי" שלכם. אתם מתבוננים במחשבות, מילים ומעשים. נסו להתבונן בהם בצורה אובייקטיבית ככל שניתן, הוציאו את כל עניין ה"עצמי" מחוץ למשוואה, ואז הרבה יותר קל להשתפר.
אותו הדבר ניתן ליישום בקשר ליחס שלכם עם אנשים אחרים. הבודהה אמר שישנם שני גורמים שמאוד עוזרים בהתעוררות האיכות של התבונה, שעוזרים לכם הכי הרבה בדרך. הגורם הפנימי החשוב ביותר הוא תשומת-לב ראויה. הגורם החיצוני החשוב ביותר הוא חברות ראויה-להערכה. חשוב שתהרהרו במשמעות המילים "חברות ראויה-להערכה", משום שלמרות שאתם אמורים להתבונן במחשבות, במילים ובמעשים שלכם, אתם גם מתבוננים במחשבות, מילים ומעשים של האנשים סביבכם. אחרי הכל, העיניים שלכם קבועות בגופכם כך שהן פונות החוצה. אינכם יכולים שלא לראות מה אנשים אחרים עושים. כך שהשאלה היא כיצד אתם יכולים להפוך ידע זה בצורה הכי שימושית לעצמכם כשאתם מתרגלים. ופה העיקרון של חברות ראויה-להערכה נכנס.
ראשית, המשמעות היא להתרועע עם אנשים ראויים להערכה, אנשים בעלי הרגלים ראויים להערכה, אנשים שיש להן איכויות ראויות להערכה. רשימה אחת נוקבת בארבעה איכויות: אנשים ראויים להערכה הם בעלי אמונה בעיקרון הקַמָה (קרמה), הם בעלי מידות-טובות, הם נדיבים והם נבונים. ישנה שורה ידועה-היטב של דוגן בה הוא אומר "כאשר אתם הולכים דרך הערפל, הגלימה שלכם נרטבת מבלי שאפילו תחשבו על כך". זה התיאור שלו של חיים לצד מורה. אתם מאמצים את ההרגלים של המורה שלכם מבלי לחשוב על כך, אך זו יכולה להיות חרב-פיפיות משום שהמורה שלכם יכול להיות בעל גם הרגלים טובים וגם רעים, ועליכם להיות זהירים בנוגע לאילו אתם מאמצים.
כך שבנוסף להתרועעות עם אנשים ראויים להערכה, הבודהה מציין עוד שני גורמים בחברות ראויה-להערכה. האחד הוא שתשאלו את אותם אנשים לגבי נושאים של אמונה, מידות-טובות, נדיבות ותבונה. וזה לא אומר בהכרח לשאול רק את המורה. אתם יכולים לשאול אנשים אחרים בקהילה בעלי איכויות ראויות להערכה. ראו אילו תובנות מיוחדות יש להם אודות פיתוח אותן מידות. אחרי הכל, בוודאי יש להם ניסיון, וזה יהיה חכם מצידכם לנסות לחקור אותם.
הגורם השני הוא שבמידה ואתם רואים משהו באנשים אחרים הראוי לחיקוי - חקו את זה, עקבו אחרי זה, והביאו את אותה תכונה אל תוך ההתנהגות שלכם. כך שזה גם הופך אתכם לאחראיים עבור הצד שלכם בחברות הראויה להערכה. אינכם יכולים פשוט לשבת ולקוות לספוג רטיבות מהערפל, לחכות שזה יבוא אליכם. עליכם להיות פעילים. זכרו את הפסוק בדהמהפאדה אודות הכף שלא יודעת את טעם המרק, כאשר הלשון יודעת את הטעם.
אך שוב, כאשר אתם מתבוננים באנשים סביבכם, חשוב שתתרחקו מתחושת תחרותיות, של אדם זה בהשוואה לאדם אחר. אתם מתבוננים, אבל לא בהם, אלא בפעילויות שלהם. אחרת אתם מתחילים להשוות את עצמכם לאדם האחר: "האדם הזה יותר טוב ממני. האדם הזה יותר גרוע ממני". וזה מביא שאלות על גאוותנות, טינה ותחרות, אשר לא באמת מועילות משום שאנחנו לא כאן על מנת להתחרות אחד בשני. אנחנו כאן כדי לעבוד על עצמנו. התבוננו באנשים אחרים פשוט במובן של המחשבות שלהם, המילים והמעשים שלהם. ראו איזו פעולה ראויה להערכה, אילו מילים ראויות להערכה, אלו רעיונות ראויים להערכה, כאלה שאתם יכולים לחקות, כאלה שאתם יכולים לאמץ. בדרך זו, העובדה שאנחנו גרים ביחד הופכת לעזר בתרגול במקום מכשול.
אותו הדבר נכון כאשר אתם מבחינים באנשים סביבכם עושים דברים אשר אינם כל כך ראויים להערכה. במקום לשפוט את אותו אדם, שפטו את הפעולות שלהם ע"י התוצאות: שאותה פעולה ספציפית, צורת המחשבה הספציפית או הדיבור אינם כל כך מיומנים, משום שהם מובילים באופן ברור לתוצאה כזו או אחרת. ואז פנו לעצמכם והתבוננו בעצמכם, בכל הדברים שאתם עושים ואומרים: האם המילים והפעולות הלא-מיומנות האלו נמצאות גם בכם? הסתכלו בהתנהגותם של אחרים כמראה להתנהגות של עצמכם. כאשר אתם עושים זאת, אפילו הקשיים של מחייה במשותף בקהילה הופכים לעזר לתרגול.
הבודהה עיצב את הנזירות כך שלנזירים יהיו זמן לבד אבל גם זמן ביחד.אם תבלו את כל הזמן שלכם לבד, לבטח תשתגעו. אם תבלו את כל הזמן שלכם ביחד, החיים יתחילו להיות יותר ויותר כמו חיי-מעונות כל הזמן. כך שעליכם ללמוד איך לאזן בין השניים. למדו כיצד לפתח את האיכויות הטובות בעצמכם ולבדכם ובאותו הזמן השתמשו בפעולות ובמילים של אנשים אחרים כמראות לעצמכם, לבדוק עצמכם, לראות מה יש שם אשר ראוי לחקות, לראות מה יש שם שהוא באופן ברור לא-מיומן. ואז התבוננו בעצמכם :האם יש לי את אותן איכויות ראויות להערכה? האם יש לי את אותם איכויות לא-מיומנות במחשבותיי, מילותיי ומעשיי?" אם יש לכם את אותם איכויות לא-מיומנות, יש לכם עבודה לעשות. אם אין לכם את האיכויות הראויות להערכה - גם יש לכם עבודה לעשות.
הדבר המעניין הוא שבשני הגורמים הפנימיים והחיצוניים האלו - גם בתשומת-לב ראויה וגם בחברות ראויה-להערכה - אחד מהגורמים הקריטיים הוא היכולת לשאול שאלות. במילים אחרות, בתשומת-לב ראויה אתם לומדים כיצד לשאול את עצמכם שאלות לגבי הפעולות שלכם. בחברות ראויה-להערכה אתם שואלים את האנשים האחרים שאותם אתם מעריכים אודות האיכויות שהם מגלמים. אם אתם מוצאים מישהו שהאמונה שלו ראויה להערכה, אתם שואלים את אותו אדם על האמונה. אם אתם מוצאים אדם אשר המאמץ וההתמדה שלו ראויים להערכה, אתם שואלים אותו אודות ההתמדה. במילים אחרות, אתם מביעים עניין בדברים אלו. הדברים שאנחנו שואלים עליהם - אלו הדברים שאנחנו מתעניינים בהם, אלו הדברים אשר מובילים את התרגול שלנו בכיוון הנכון.
כך שזהו משהו לחשוב עליו בזמן שהיום עובר עליכם וכשאתם רואים מישהו אחר עושה משהו שמרגיז או פוגע בכם. אל תתמקדו באדם האחר; התמקדו בפעולה עצמה, כחלק מתהליך מותנה וסיבתי, ואז הפנו את תשומת הלב לעצמכם. אם בתודעתכם, אתם יוצרים אנשים אחרים שם בחוץ, אתם יוצרים המון בעיות. אך אם אתם פשוט רואים בחיים בקהילה כהזדמנות להתבונן בעיקרון הסיבה/תוצאה כפי שהוא בא לידי ביטוי, הבעיות נעלמות.
אותו הדבר כלפי אנשים ראויים להערכה: אינכם מתחילים לקנא באיכויות הטובות שלהם; אינכם נהיים מדוכאים בגלל העובדה שאין לכם את האיכויות הטובות שלהם. מהיכן איכויות טובות מגיעות? הן מגיעות מהתמדה, ממאמץ, מאימון ואלו דברים שכולנו יכולים לעשות. שוב, אם אתם רואים משהו ראוי להערכה באנשים אחרים, שאלו אותם לגבי זה, ואז נסו ליישם את אותם לקחים בחיים שלכם. אם נחייה את החיים שלנו מבלי לשאול שאלות, לא נלמד כלום. אם נשאל את השאלות הלא-נכונות, נסטה מהשביל. אם, בעזרת תרגול, נלמד איך לשאול את השאלות הנכונות, זהו הגורם אשר עוזר לנו להגיע עם התרגול למטרה.
פעם קראתי זיכרונות של אדם אודות הילדות שלו שבהם הוא כתב שכל יום, כאשר הוא הגיע חזרה הביתה מבית הספר, השאלה הראשונה של אמו היתה "אילו שאלות שאלת בבית-ספר היום?. היא לא שאלה "מה למדת היום? מה המורה לימד?". היא שאלה "אלו שאלות שאלת?". היא לימדה אותו לחשוב. כך שבסוף היום כאשר אתם עוצרים להתבונן בפעילויות של היום שעבר, זה זמן טוב לשאול את עצמכם "אילו שאלות שאלתי היום? אילו תשובות קיבלתי?" בדרך זו אתם זוכים לראות באיזה כיוון התרגול שלכם מתקדם.
השיחה המלאה בלינק הבא:
https://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Published/Meditations/0211n2b2%20M1%20Admirable%20Friendship.pdf
