• איתן

מהו ויתור? - אג׳הן מוּנִינְדוֹ

איכות הויתור - ניקהאמה (nekkhamma) בפאלי - היא אחת מתוך מה שידועות בתור ״עשר הפאראמי״, ׳השלמויות׳ או ׳כוחות של טוב׳. אישית, אני משוכנע שויתור הוא אחד מההיבטים הכי חשובים, ובאותה עת הכי-פחות-מוערכים של החיים הרוחניים. איני אומר זאת בכדי להצדיק את חיי כנזיר. אולי הייתם מצפים שאגיד שויתור הוא טוב, מכיוון שאני עוסק בזה כבר עשרים וחמש שנה! למעשה, אני, יחד עם רבים אחרים, בוחר לחיות חיים אלו מתוך הבנה שיש תועלת עצומה ביכולת לוותר על מה שעודף - להיות מסוגל להרפות מדברים לא הכרחיים ולחיות חיים פשוטים.


כעת, איני מדבר רק על ויתור על דברים פיזיים חיצוניים, כמו למשל, אכילה בשעת הערב. אין שום דבר מוסרי או לא-מוסרי בהימנעות מאכילה בערב - אז מסתדרים בלי כוס חלב בערב, לא עניין גדול! דברים אלו - שנזירים ונזירות מוותרים עליהם - אינם בפני עצמם העניין של ויתור. מחוות חיצוניות של ויתור הן צורות עידוד לויתור-פנימי.

המחוות עצמן שימושיות ומסייעות לטיפוח חוזק-לב התומך בנו במסע פנימי. ולבטח כולנו, לא רק נזירים ונזירות, זקוקים ליכולת זו. נכון כי הקהילה הנזירית בוחרת להדגיש היבט זה מתוך לימוד הבודהה, ואף להפוך אותו לדרך-חיים, אך האימון והתרגול רלוונטים לכל מי שמעוניין בחופש פנימי.


עד לפני כמה עשורים, הכנסייה הקתולית דרשה מקהל-מאמיניה להימנע מאכילת בשר בימי שישי. כאשר האפיפיור הסיר את האיסור חשבתי שזה דווקא חבל. למרות שהרלוונטיות של צורת-הִנָזְרוּת זו מוטלת בספק, לפחות היא עודדה מידה מסויימת של תרגול רשמי של ויתור. אני בעל דעות-מיושנות עד כך שאני חושב ש-Lent - התענית הנוצרית לפני חג הפסחא (40 ימים של צום במהלך היום) היא רעיון טוב. זהו זמן בשנה המעניק הזדמנות להגיד ׳אוקי, למשך תקופת זמן זו אני הולך להשקיע אנרגיה בהתבוננות עד כמה אני מסוגל לוותר על דברים׳.


המציאות היא, שאם איננו יודעים כיצד לסרב לתשוקות המותנות שלנו - אנחנו מרומים בקלות - על ידי העולם החיצוני ועל ידי הדחפים הפנימיים שלנו. אם אינך יכול להגיד ׳לא׳ לעצמך כאשר אתה נכנס לאחד מאותם סופרמרקטים שיש בהם הכל, סביר להניח שתקנה יותר ממה שנדרש לך. כשאתם מדפדפים בקטלוגים מרגשים או עורכים קניות באינטרנט, אתם יכולים למסור את פרטי כרטיס האשראי שלכם ברגע, ולאחר מכן להתחיל לחשוב ׳רגע, מדוע עשיתי זאת?׳. כולנו מכירים את זה - את חוסר היכולת להגיד ׳לא׳ לדברים עודפים.


אנחנו יכולים להכיר בכך ברמה החיצונית: אנחנו קונים בגדים חדשים שאנו לא צריכים, מזון שאנו לא זקוקים לו או תקליטורים שיתכן ולעולם לא נקשיב להם. אך מה שיותר קשה לראות הוא כיצד תבניות אלו קשורות לעולם הפנימי שלנו, לראות את הכפייתיות-המנטלית של הוספה-נצחית לחוויה: טוב, רע; נכון, שגוי; צריך, לא צריך. הנטיה הזו להגיב, לשפוט ולהוסיף לחוויה שלנו מונעת מאיתנו להיות מסוגלים לקבל את המציאות בצורה טהורה ולא מהולה.


העניין בחיים של ויתור על אופציות מסוימות הוא - שבטיפוח נכונות-מודעת להגיד ׳לא׳ לדברים (שיתכן ואחרת נרצה בהם - דברים שלא באמת הכרחיים לרווחה שלנו) - אנו משתמשים במוסכמות חיצוניות על מנת ללמוד כיצד להרפות ברמה יותר עמוקה. אנחנו לומדים את אומנות-השחרור. אנו קוראים לתהליך למידה זה ׳אימון׳ או ׳תרגול׳ משום שזה דורש מיומנות ביישום מאמץ. מאמץ בלתי-מיומן באזור זה מוביל לדיכוי עיוור ואולי אפילו מזיק.


להתחיל בתרגול


אם נרצה להבין את מהות הויתור - עלינו לנסות זאת בעצמנו. שום מידה של דיבור על התרגול באמת תביא אותנו לשם. אנו רואים את הדברים שהאימון משיג רק לאחר שאנו עושים מאמץ ומתבוננים בתוצאה. לעיתים נופתע עד כמה טוב זה מרגיש לדעת שאנחנו יכולים להגיד ׳לא׳ לעצמנו; זה אפילו יכול להיות טוב במידה משכרת. אני זוכר ששימשתי כמתורגמן עבור נזיר צעיר וחדש שהוסמך והיה מלא בהשראה עקב הצטרפותו אל הסנגהה של הפרושים. הוא שאל לעצתו של אג'הן צ'ה על כיצד ליישם טכניקות שונות לטיפוח ויתור ונחישות. ברנש בהיר-עיניים ואנרגטי זה סיפר לאג'הן צ'ה כיצד רצה להביע נחישות לבלות את שלושת החודשים הבאים של ריטריט הגשמים בתרגולים של הימנעות משכיבה (לשינה), הימנעות מקבלת מזון שלא נאסף כנדבות, אכילת ארוחה אחת ביום, לבוש מינימלי ככל הניתן וכן הלאה. הוא פרט רבים מתרגולי הדוטאנגה (Dhutanga) שהבודהה עודד. אג'הן צ'ה האזין ואז העיר שהדבר הכי טוב שיכול להיות הוא שפשוט יהיה נחוש להמשיך בתרגול שלו למשך שלושת החודשים, לא משנה מה יקרה, ולא לקחת שום תרגול מיוחד. אג'הן צ'ה היה מודע למידה הרבה בה תרגול הויתור יכול להוות השראה כאשר אנחנו לראשונה מרגישים את הכוח שהוא מייצר.


יתכן ולעתים נהפוך קנאים מדי אודות הויתור - נטיף לכולם ולכל מי שמוכן להאזין אודות המעלות שבויתור, אפילו נכפה זאת על אחרים. היבט זה נוטה להיות זה שמוציא לכל הנושא הזה מוניטין רע.


לפני מספר שנים אג'הן סומידהו היה צריך להתערב ולצנן קצת את ההתלהבות של ראש מנזר קטן שאך זה מונה לתפקיד. נזיר מסוים זה הקים מערכת בה כל המזון שהוכן לארוחת הצהריים נשפך לתוך דלי פלסטיק ענק - אורז, קארי, עוגות והכל. הוא היה מערבב את הכל, לוקח מצקת אחת לעצמו ואז מעביר את הדלי לשאר האנשים. אין ספק שמֶחֱוָות-ויתור זו מטרתה לאתגר העדפות סביב מזון בצורה ראויה, אך היו סימנים לכך שלא כולם בקהילה מצאו זאת כמועיל במידה שווה. אג'הן סומידהו בחכמתו הרַבָּה שלח קופסה גדולה ועטופה יפה של ביסקוויטים עם פתק שנכתב בו ׳לא עבור הדלי׳.


אפילו ללא עשיית מחוות-חיצוניות מסוימות כלשהן של פרישות אנחנו יכולים ללמוד מהתבוננות עד כמה יכול להיות קשה להרפות מכל מה שעודף בתודעה שלנו. דוגמה אחת היא כאשר אנחנו יושבים לתרגול מדיטציה לזמן ארוך. אנו יודעים עד לאיזו מידה תרגול-הריכוז יכול לייצב את התודעה, לפתוח את הלב, ולהביא צלילות והבנה - אנחנו יודעים עד כמה מתאים ורצוי מצב תודעה זה; ועדיין, כאשר אנחנו מחליטים ׳אוקי, אקדיש שלושים דקות ואשב במדיטציה׳ ומנסים להתמקד, התודעה קופצת לכל מקום. אנחנו חושבים ׳מדוע התודעה קופצת? זה לא הכרחי, אני סיימתי עם כל שאר הדברים, אני רוצה להיות שקט׳. זו הכוונה שלי בדברים עודפים. אז האם אנו מסוגלים להרפות ממה שעודף? האם יש לנו את היכולת הזו, את הכוח המאפשר לנו פשוט להגיד ׳לא׳ לכוח הכפייתיות?


שונה ממוּסָר


אנו חייבים להבין כי לא מדובר כאן בעניינים מוסרים. לעיתים שני היבטי תרגול אלו - מוסריות וויתור - מתערבבים, וזה לא מועיל. אנו לא עוסקים בחמשת כללי המוסר שכולנו מכירים: הימנעות מהריגה, הימנעות מגניבה, הימנעות מהתנהגות מינית חסרת-אחריות, הימנעות מדיבור שקרי והימנעות ממערפלי תודעה. אלו עניינים מוסריים, שאם נזניח אותם, יגרמו נזק לנו ולאחרים. כאשר אנו לוקחים על עצמנו את שמונת כללי התרגול, שלושת הנוספים שאנו מאמצים הם כללי-ויתור. הכלל השישי עוסק בהימנעות מאכילה בשעות הערב, והכללים השביעי והשמיני נוגעים לויתור על בידור, הסחות דעת, מוזיקה, תכשיטים והימנעות משינה רשלנית (Heedless). בנוסף הכלל השלישי הופך לכלל של פרישות בכך שהוא הופך את ההימנעות מפעילות-מינית חסרת-אחריות להתנזרות מלאה (ללא פעילות מינית כלל). אלו לא עניינים של מוסר.


באופן מסורתי, התרגול הבודהיסטי מעודד בעלי-בית לקחת על עצמם את התרגול של שמונת הכללים לתקופות מסוימות על מנת לטפח היבטים אלו של ויתור, על מנת לשחרר הרגלים של היאחזות במה שאינו מועיל לדרך. על מנת לגעת באזורים של מְיוּמָּנוּיוֹת, לא מוּסָר. אם אתם חשים השראה מהאפשרות הזו ורוצים לנסות זאת - הייתי מעודד זאת אך מציע שלא תספרו לאף אחד אחר שאתם עושים את זה. הניחו לזה להיות כח להפחתת העול מאשר כזה שמנפח תחושת אגו מזוייפת. אתם יכולים להחליט, למשל, שפעם בשבוע או פעם בחודש, אתם הולכים לתרגל להגיד ׳לא׳ למשהו.


אולי תרצו להגיד ׳לא׳ לרצון שלכם לראות תוכנית מסויימת בטלויזיה - לא מתוך הַצְדָּקָה מוסרית אלא פשוט לשם טיפוח היכולת לוותר מבלי ליפול לתוך ויכוח פנימי או דיכוי-עיוור. כתוצאה מהניסוי שלכם בויתור תגלו משהו מעניין - תקבלו בחזרה את האנרגיה שלכם. זה מובטח.


אם זה לא קורה בפעם הראשונה, הגידו ׳לא׳ עוד כמה פעמים. בתחילה, יתכן ואנרגיה זו תבוא לידי מימוש בתור כעס או חוסר-שקט. כאשר תחוו את תחושת התסיסה הזו, אולי תחליטו שסוג תרגול זה אינו עבורכם. או אולי תרגישו שאתם מעבר לכך, במקרה ולא יהיו לכם שום ספקות בנושא אנרגיה והשתוות-נפש (equanimity) - תהיו כבר מאוזנים באופן מושלם. אך אם טרם הגעתם לנקודה הזו, אני מציע שתתמידו בכך, ברגישות ובעקביות, תוך כדי למידה מהתגובות הראשוניות האלו.


לעיתים תרגול זה יכול להוביל אותנו לגלות משאבים שלא חשבנו שהיו בידינו. אולי נהיה מופתעים לגלות שאנחנו מסוגלים להתמיד במשהו, כאשר בעבר היינו נשברים תחת הלחץ.

[...]


תסכול אסטרטגי


אם אנו מרגישים חסרי-יכולת בנושא זה, תשומת הלב הפנימית והחיצונית שלנו, יכולה להיות מוסחת בקלות. האבחנה שלי היא שלא רק שזה (חוסר היכולת) הופך אותנו לפגיעים באופן מופרז אלא זה גם מוביל לשעמום. אם אנו נותנים לעצמנו לקבל מה שאנחנו חושקים בו כל הזמן, אנו הופכים שטוחים, מאבדים את היתרון. בתרבות העכשווית של שפע ונוחות אנו לעיתים קרובות נוטים שלא להביט בדינמיקה זו.


המציאות היא - שאני אוהב לקבל את מה שאני רוצה, אך יחד עם זאת, יש בי חלק שיודע שהֵיעָנוּת ל״סידור״ זה לא יכולה לספק את הסיפוק העמוק יותר בו אני באמת חושק. אני מתייחס לאזור תרגול זה בתור ״תסכול אסטרטגי״ - אנו יוצאים לדרך בכוונה לפגוש בתסכול בצורה קונסטרקטיבית. אסכולת הרינזאי של הזן-בודהיזם הפכה את התסכול לתרגול מדיטציה פורמלי הקרוי ״תרגול קואן״. למודט ניתנת ההנחיה לתהות בעניין מתסכל במהותו, או שאלה לכאורה בלתי-אפשרית לפתרון המיועדת ומתוכננת לחתור תחת ה״תודעה החושבת״. בתהליך זה אנרגיה עצומה מצטברת לפני השחרור שבא עם ״פתרון״ הקואן. זה לחלוטין מתסכל וזה אמור להיות כך. אנו יכולים להתבונן בתהליך זה בעצמנו - מבלי להשתתף בריטריט זן או להפוך לנזיר פרוש, פשוט על ידי התבוננות ברמות האנרגיה כאשר אנו בוחרים בין ללכת בעקבות הרצונות שלנו או לרסן אותן. מילוי כל התשוקות והרצונות שלנו באופן כפייתי מפזר כל כך הרבה אנרגיה. מהו מצב התודעה לפני שתשוקה מתעוררת? הוא די בסדר, לא כן? תודעה שאינה מוטרדת על ידי רצון כלשהו היא שלווה. אך כאשר מתעוררת תשוקה - אנו מרגישים ״גירוד״. אם ״נגרד״ באופן מיידי, בסיפוק התשוקה ללא עצירה לחקירה - לא נרגיש כמה מעצבת תשוקה יכולה להיות. כאשר אנו נשלטים על ידי תשוקה - אנו נכשלים לראות מה היא באמת. תשוקה היא, במציאות, פשוט תנועה בתודעה שלנו - גל בתוך אוקיינוס. אך בדרך כלל, זו לא החוויה שלנו. כאשר תשוקה עולה - אנחנו בדרך כלל מרגישים חסרי מנוחה בעקבותיה.


לאחר שתשוקה התעוררה, יש בפנינו שלוש אפשרויות. אנו יכולים לספק את התשוקה, מה שבאופן רגעי נפטר ממנה, באופן כזה ששחרור מתסיסת-התשוקה יכול להיתפס כעונג. ככל שנמשיך לבחור באפשרות זו, כך יגדל המומנטום של מנגנון התשוקה/סיפוק. בטווח הארוך אנו הופכים יותר חסרי-שקט. האופציה השניה היא לדכא את התשוקה ולהעמיד פנים שאנחנו לא רוצים כלום - כלומר לכפות שיפוטיות עיוורת על זה. האופציה השלישית היא לבחור לשמר את הרצון במודעות שלנו. אפשר לשמר אותו. כתוצאה מכך, משהו נפלא קורה. האנרגיה שנחוותה בתור תשוקה חוזרת להיות אנרגיה-גולמית. אנרגיה זו יכולה להוות מוטיבציה ודלק לתרגול ולהוביל אותנו לאושר הרבה יותר גדול מאשר זה הקשור בסיפוק-רגעי של תשוקות-חושים. כך שתסכול-תשוקה זה לא משהו עבור קומץ-מוזרים שחיים במנזרים כי הם אינם יודעים להנות מהחיים.

ויתור הוא בעצם דרך ללמוד חיבור אל באר האנרגיה הפנימית שלנו. כאשר אנשים שואלים אותי על ויתור, אני מעודד אותם לחקור זאת בעצמם ולא לקבל בצורה עיוורת דעות מאנשים אחרים - כולל אותי והדעות שלי. נסו את זה וראו בעצמכם. אם אתם נאבקים פנימית עם משהו קשה - לדוגמה עצב - ואתם רואים שקשה לשחרר אותו, הבחינו במאפיינים של המאבק. אתם מרגישים שאתם רוצים להרפות, אבל אינכם יכולים. שאלו עצמכם: ״מה זו ההיאחזות הזו שאני עושה? מהו המשקל העודף הזה שאני סוחב?״. הרבה מכך זה רק הרגל שמגיע משום שאנחנו לא טורחים להשקיע זמן בלדעת מה הוא באמת ״רצון/תשוקה״, בתור תנועה בתודעה שלנו. אנו מניחים מהר מדי שעלינו לבחור צד בעד/נגד הרצונות שלנו מבלי קודם לחקור את הטבע שלהם. רצון/תשוקה אינם כפי שהם נראים. עלינו לשאול עצמנו ״האם אני רוצה לחיות על פי דפוסי התשוקה שע״פ הפכתי מותנה ומוגבל? או האם אני רוצה לחיות במצב של חירות על ידי קיום מודעות חופשיה משיפוט ברגע הנוכחי?״ התבוננות זו והרהור לעולם מספקים השראה עבורי. ויתור, בדומה לתשוקה, אינו מה שהוא נראה על פני השטח. ולצאת כנגד התשוקות והרצונות שלנו לא יהפוך אותנו לפחות שמחים!


אל תחשבו בבקשה שתרגול זה קשה במיוחד או מיועד רק לקומץ אנשים. על כולנו לדעת כיצד לחיות במודע עם הסמכות ללכת בעקבות מה שליבנו אומר לנו שנכון. כולנו מסוגלים לכוון את תשומת הלב שלנו כלפי מה שאנחנו מרגישים באופן אישי שבאמת חשוב. אנו לא חייבים, כפי שזה אולי נראה, להיות מאוימים על ידי שכנוע של אחרים. אם דרך נסיון אישי שלנו נכיר במשהו כראוי - אז הבה ונקדיש עצמנו לדבר בלב שלם. ויתור, כאשר מפותח ביחד עם הבנה-נכונה, הופך להיות עיקרון מנחה שמקיים ותומך בנו בדרך-האמת שלנו, במקומות בהם בלעדיו אולי היינו נופלים להסחות דעת.


[תרגום מתוך הספר ״Unexpected Freedom״ מאת אג׳הן מונינדו]







54 צפיות0 תגובות