• איתן

משעמם - תַ׳אנִיסַארוֹ בִּיקְהוּ


הקול שאומר ״זה משעמם״: מדוע אנו מאמינים לו בקלות?

הרבה קולות אחרים מתעוררים בתודעה ואתם מסוגלים להקשיב להם מבלי להיות מעורבים. אך נראה כי אותו קול שאומר ״זה משעמם״ מתגנב הישר לתוכנו, ואנו מזדהים איתו באופן מיידי.


חשוב, אם כך, שתלמדו לא לעשות זאת ולעמוד על המשמר. אחרת הוא (הקול) משתלט. אתם יושבים לזמן מה מתבוננים בנשימה וקול בתודעה אומר ״זה משעמם, שום דבר לא קורה״, ואז אתם יכולים לנדוד ולחשוב על דברים שחשבתם עליהם מי-יודע-כמה פעמים וטרם השתעממתם מהם.


אתם יכולים לחשוב אודות אוכל. כמה טעמים יש באוכל? למעשה, לא הרבה. פנטזיות מיניות - לא משנה מה הפנטזיות האהובות עליכם, אין בהן כל כך הרבה וריאציות. ועדיין אנו מסוגלים לעסוק בהן שוב ושוב ושוב ולא להשתעמם. לבסוף יש את הזדקנות, מחלה ומוות. מאלו אנו כבר באמת צריכים להשתעמם. אך עדיין אנו ממשיכים לחזור לעוד (הערת המתרגם: הכוונה ללידה-מחדש). אך כשאתם יושבים עם הנשימה - שהיא הדרך שלכם הרחק מסבל משעמם זה שאנו עוברים כל הזמן הזה - אתם משתעממים די מהר.


בעיקרון יש שתי סיבות לכך. אחת היא שאינכם מעניקים תשומת-לב זהירה מספיק. היה אג׳הן (מורה) אחד במסורת היער שהתלונן פעם בפני אג׳הן לי (Lee) ואמר ״מה יש לראות שם? היכן אפשר להשיג יכולת-הבחנה (discernment) על ידי התבוננות בנשימה? זה רק פנימה, החוצה, פנימה, החוצה וזהו. איזה סוג של יכולת-הבחנה ניתן להשיג מכך?״ אג׳הן לי השיב ״ובכן, אם זה כל מה שאתה רואה, אז זה כל מה שישנו״.


במילים אחרות, הבעיה אינה עם הנשימה, היא בגישה שאתם מביאים אליה. אחרי הכל, היכן הבודהה מצא התעוררות? ממש כאן עם הנשימה. והנשימה שלו לא היתה שונה משלנו. מה שהיה שונה היתה הגישה בעלת עניין ותשומת לב שהוא הביא לפתחה - משום שהוא לא התבונן רק בנשימה. הוא התבונן בתודעה ביחס לנשימה, בראיית תנועות עדינות רבות המתרחשות בתודעה.


אלו דברים מעניינים באמת. וכל מה שאתם צריכים לדעת בשביל התעוררות נמצא ממש כאן. הבעיה היא שכוחות ההתבוננות שלכם לא מספיק מעודנים וחובקי-כל. ואם אין ביכולתכם להבחין בדקויות הנשימה, אין שום דרך שתוכלו להבחין בדקויות התודעה.


אז התחילו לשאול שאלות בקשר לגישתכם לנשימה. מה מתרחש כשאתם שואפים פנימה? מה מתרחש כשאתם נושפים החוצה? כיצד הנשימה כולה מתייחסת לשאר אנרגיות-הנשימה בגוף? יש הרבה מה לחקור כאן. אם אתם מגלים שישנם כאבים בחלקים שונים של הגוף, זה זמן מצויין לראות כיצד הנשימה קשורה לכאב. איזה סוג נשימה מחמיר את הכאב? איזה סוג של נשימה מקל על הכאב? אילו דרכים של תפישת-הנשימה (perceiving the breath) מחמירות או מקלות על הכאב?


או אם תגלו שישנה תחושה של נחת, תוכלו לשחק איתה. האם אתם יכולים לפזר תחושה זו? האם ניתן לפזר אותה לעבר כל נקבובית בגוף? האם אתם יכולים לשמר אותה? כמה זמן תוכלו לשמר אותה? אם, כשהצלחתם לשמר את תחושת הנחת לזמן מה, התודעה אומרת ״אוקי, מספיק עם זה״ עליכם לומר ״מדוע? מדוע זה מספיק?״ אם זה באמת היה מספיק - הייתם מגיעים להתעוררות. אך עדיין לא הגעתם לשם. נסו משהו חדש עם הנשימה.


אין שום דבר שתלמדו אם תמשיכו לעשות את אותם הדברים שוב ושוב ושוב מבלי לנסות וריאציות כלשהן, מבלי לשאול שאלות כלשהן. זו הנקודה ממנה מגיעה תובנה: מהצבת השאלות הנכונות.

בדיוק כמו במקרה של מדע: תגליות חדשות במדע מגיעות מהצבת שאלות חדשות, מסוג השאלות שאנשים קודם לכן פשוט התעלמו מהן.


לדוגמה, כל השאלות שאנשים החלו לשאול שהובילו לתיאוריית הכאוס היו דברים שאנשים נטו להתעלם מהם: ברז מטפטף, למשל. האם ישנה תבנית לטפטוף הטיפות מברז? רוב האנשים פשוט התעלמו מהשאלה הזו. אף אחד לא למד כלום מכך. אך כשקבוצה של סטודנטים לפיזיקה החליטה לשאול ״ובכן, מה אם נכין גרף?״ הם התחילו להתבונן בטפטוף הברז וראו תבניות מעניינות. תבניות אלו הובילו לחלק מהגילויים החשובים בתיאוריית הכאוס.


כך שישנם דברים סביבכם ובתוככם שאינכם מעניקים להם תשומת לב. כתוצאה מכך, אינכם לומדים מהם. כך כשאתם מוצאים עצמכם משועממים, שאלו את עצמכם ״האם ישנה דרך אחרת בה אני יכול לתת תשומת לב יותר גדולה? האם משהו מתרחש כאן שאיני סקרן כלפיו או חוקר מספיק? האם יש משהו שאני לוקח יותר מדי כמובן מאליו?״


משום שרוב הבעיות עם מדיטציה הן כאלה: דברים שאתם פשוט לוקחים כמובנים מאליהם. הם ״חייבים להיות כך״. ובכן, האם באמת הם חייבים להיות כך? אם הדפוס הרגיל שלכם הוא שאתם יושבים כאן במשך שעה ולוקח לכם לפחות 30 דקות להשקיט את התודעה, ובכן, מדוע? אתם יודעים לאן אתם צריכים להגיע. אתם יודעים מה עליכם לעשות. מדוע נדרש פרק זמן ארוך כל כך? האם אינכם יכולים להגיע ישר לנקודה זו בהתחלה ולראות כמה זמן אתם יכולים להשאר שם?


חלק מהבעיה היא שהמצאתם נרטיב על איך המדיטציה ״צריכה״ להיות. ובין אם זה נרטיב טוב או רע, נוח לכם איתו. אך זהו נרטיב די משעמם. כך שברגע שאתם מוצאים את הנקודה שלכם (בריכוז), זכרו אותה. בפעם הבאה שאתם מתיישבים לתרגול, לכו ישר לשם - אל תבזבזו זמן - וראו מה קורה שם. אם אתם חוששים שלא תדעו מה לעשות עם כל הזמן הנותר הזה בדממה, שאלו את עצמכם מדוע אתם חוששים. כשתחקרו את העניין לעומק, תגלו כמה דברים מעניינים.


כך שזהו הדבר הראשון שתרצו להתבונן בו כשאתם מוצאים עצמכם מקשיבים לאותו הקול שאומר ״זה משעמם״ וכבר מוכנים להאמין לו. בדרך כלל זה סימן שאתם לא מעניקים תשומת לב זהירה מספיק.

מתרחש תהליך של הרכבת סַנְקְהַארוֹת (תופעות מורכבות). מתרחש תהליך של הרכבת תפישות מנטליות. כל המצרפים (aggregates) מתרחשים ברגע זה, ואתם מתייחסים אליהם בדרכים הותיקות שלכם. וכפי שכולנו יודעים, דרכים אלו הן שגורמות לנו לסבול. ישנה בורות שם.


ישנו משהו שאינכם מתבוננים בו, שאלה כלשהי שאינכם שואלים. כך שנסו להביט סביב ולראות מה יכולה להיות אותה שאלה - השאלה שתאפשר דרכים חדשות לעשיית דברים בזמן שאתם נמצאים כאן עם הנשימה הנכנסת, עם הנשימה היוצאת.


אם אתם זקוקים למוטיבציה נוספת להשאר כאן (עם הנשימה), אתם יכולים להניח לנשימה לזמן קצר ולעבור להתמקד בהיזכרויות (recollections) אחרות: בבודהה, בדְהַמָה, בסַנְגְהָה. היזכרות במוות - העובדה שהוא יכול לקרות בכל רגע. כל היזכרות שתמצאו כמועילה על מנת לתת לכם מוטיבציה: חשבו על כך לזמן מה עד שתהיו מוכנים לחזור בחזרה לנשימה.


והזכירו לעצמכם: כל מה שאי פעם תזדקקו לו נמצא ממש כאן, פשוט לא הבחנתם בו עדיין.

כפי שאג׳הן לי אומר, זה כמו ללכת הלוך ושוב בשביל. שביל שאתם הולכים בו לעיתים קרובות הוא כזה שמתחילים להכיר בצורה אינטימית. אם תשימו לב, תבחינו בשינויים עדינים בשביל שאולי הייתם מפספסים לו הייתם הולכים בו רק פעם אחת או פעמיים. אם לא תשימו לב, אם תצעדו ב״טייס אוטומטי״ - לעולם לא תבחינו בדבר. לא משנה כמה פעמים תלכו בשביל.


היתרון בשהייה עם הנשימה הוא שישנן תנועות-כוונה (movements of intention) ממש כאן ברגע ההווה ואלו בדיוק הדברים שעליכם לשים לב אליהם. זוהי הקַמָה (קַרְמָה) שבמדיטציה.


כל שאר הגורמים האחרים להם אתם זקוקים על מנת להבין: הם ממש כאן עבורכם להתבונן בהם שוב ושוב ושוב. אם תניחו לעצמכם להיות משועממים מהם, לעולם לא תראו את הדקויות שלהם. פשוט תגידו לעצמכם ״אוקי, ראיתי זאת בעבר. אני מכיר את זה״. הזכירו לעצמכם, אם באמת הכרתם דברים אלו, הייתם אַרַהַנְטים. הייתם חופשיים מסבל. כך שעדיין יש משהו שאינכם יודעים. זוהי דרך אחת להתמודד עם שעמום.


סוג השעמום השני הוא זה שמגיע כמשהו בתודעה עומד להופיע ואתם לא רוצים להביט בו. אתם עומדים לחשוף משהו חשוב, אבל חלק מהתודעה רוצה להשאיר את זה חבוי, כך שהוא מרדים אתכם.


זו הסיבה שהבודהה מציע שתלחמו בנמנום ולא תיכנעו לו מיידית. בחנו את הנמנום. חקרו אותו. אתגרו אותו. שנו את הדרך בה אתם נושמים. דמיינו אור בהיר מולכם. שפשפו את גופכם. אם אתם חייבים, קומו וצאו להליכה קצרה, עשו קצת מדיטציה בהליכה. ראו אם זה מעיר אתכם.


אל תיכנעו להרגל הותיק שלכם שאומר ״אוקי, אם ישנו נמנום אולי מוטב שאלך לישון עכשיו; כנראה שאני ממש זקוק לזה״ או ״אם אני מנומנם, המדיטציה הזו לא מתקדמת היטב, כדאי שאפסיק״. לפעמים משהו הולך להופיע, אבל התודעה מסתירה זאת מעצמה. כך שזכרו מחשבה זו ״איני רוצה לחשוש ממה שהולך להופיע, מכל זיהום-תודעה דוחה שיופיע. אם לא ארשה לעצמי לראות זאת, לעולם לא אעבור את המכשול הזה״.


הבעיה היא אותו חלק בכם שמזדהה עם אותו זיהום-תודעה. לעתים קרובות מדי, אנו מזדהים עם החלקים הלא נכונים בתודעה. זו הסיבה שאתם מזדהים עם השעמום שמסתיר משהו שגורם לכם לסבול. כך שעליכם לזכור: הדברים שאתם נאחזים בהם הם אלו שגורמים לכם לסבול. לא משנה עד כמה אתם אוהבים אותם, כמה קילומטרים צברתם ע״י הפיכתם לחלק מהנרטיב הפנימי שלכם, עליכם להזכיר לעצמכם: אם אתם רוצים אי פעם להגיע אל מעבר לבעית הסבל, עליכם להיות מסוגלים להתבונן עם כל מה שמתעורר בתודעה.


כך שאם יש תחושת נמנום שמתעוררת עם השעמום, התייחסו אליה בתור תמרור אזהרה: יש משהו שאתם נמנעים ממנו בתודעה.


כך אלו שני דברים להתבונן בהם כשאותו קול מתעורר ״זה משעמם״. עליכם לשאול, ״באמת? ובכן, בואו נדבוק במשהו שמשעמם לזמן מה״. בילינו את רוב חיינו בבריחה ממה שמשעמם, בהתלוננות על מה שמשעמם. הסתובבו לאחור ועמדו מולו. הביטו בו בזהירות. האם הוא באמת משעמם? אם זה חלק מהדרך, יש משהו מעניין מתרחש כאן שאתם מפספסים.


מה שבאמת משעמם היא הדרך בה אנו ממשיכים להיכנע שוב ושוב לזיהומי התודעה הותיקים שלנו, וסובלים שוב ושוב ושוב. עליכם לשאול עצמכם ״מתי אגיע לנקודה שימאס לי (מהסבל)?״ אף אחד לא יוכל לענות על השאלה הזו עבורכם. כך שעליכם לשאול את עצמכם.


השיחה המקורית בלינק הבא:

https://www.dhammatalks.org/books/Meditations8/Section0018.html




©2019 by Eitan Bar.