• איתן

להחליף ממתקים בזהב - תַ׳אנִיסַארוֹ בִּיקְהוּ

עודכן ב: 27 אפר 2019


הבודהיזם לוקח עיקרון אמריקאי מוכר - המרדף אחרי אושר ושמחה - ומכניס לתוכו שתי הגדרות חשובות. השמחה שמכוונים אליה היא אמיתית: מוחלטת, לא-משתנה ולא-מזויפת. המרדף אחרי האושר הוא רציני, לא במובן הזועף של המילה, אלא במובן מסור, נחוש, ממושמע ועם רצון להקרבה מתוך תבונה. איזה סוג של הקרבה היא נבונה? התשובה הבודהיסטית לשאלה זו מהדהדת עם עקרון אמריקאי נוסף: ההקרבה הנבונה היא כזו שבה אתם מקבלים אושר יותר גדול על ידי ויתור על אושר קטן יותר, באותה דרך שתוותרו על שק של ממתקים בתמורה לשק של זהב. במילים אחרות, הקרבה נבונה היא כמו סחר רווחי. האנלוגיה מקורה במסורת העתיקה של הבודהה: "אעשה סחר-חליפין", אמר אחד מתלמידיו של הבודהה, "זקנה עבור חסר-הזקנה, בערה עבור הבלתי-כבול: השלווה הכי גבוהה, הביטחון שלא ניתן להתעלות מעליו מהיקשרות".

יש משהו בתוך כולנו אשר היה מעדיף לא לוותר על דברים. היינו מעדיפים לשמור את הממתקים ולקבל את הזהב. אך מתוך נקודת מבט בוגרת אנחנו לומדים שאנחנו לא יכולים לקבל הכל, שהתענגות בהנאה אחת לעתים מונעת מאיתנו התענגות על הנאה אחרת, אולי יתכן שיותר טובה. לפיכך עלינו לבסס סדר עדיפויות ברור ולהשקיע את הזמן והאנרגיות המוגבלים שלנו היכן שנקבל את התמורות הכי ארוכות טווח.


המשמעות היא להעניק עדיפות עליונה לתודעה שלנו. דברים חומריים ויחסים-חברתיים הם בלתי-יציבים ובקלות מושפעים על ידי כוחות מחוץ לשליטתנו, כך שהשמחה שהם מציעים לנו היא נדיפה ולא ניתן לסמוך עליה.


לעומת זאת, תחושת הרווחה של תודעה מאומנת היטב יכולה לשרוד אפילו דרך זקנה, מחלה ומוות. אך אימון התודעה דורש זמן ואנרגיה. זו אחת הסיבות מדוע המרדף אחרי האושר והשמחה האמיתיים דורש שנקריב חלק מההנאות החיצוניות שלנו.הקרבה של הנאות חיצוניות יכולה גם לשחרר אותנו מהנטל המנטלי שהיאחזות בהן טומנת בחובה. סיפור ידוע בקאנון הפאלי מספר על מלך-לשעבר, אשר לאחר שהפך לנזיר, ישב למרגלות עץ והצהיר "איזה אושר-עילאי! איזה אושר-עילאי!". חבריו הנזירים חשבו שהוא התכוון לאושר שחווה בזמן שהיה מלך, אך לאחר מכן הוא הסביר לבודהה לאיזה אושר הוא התכוון: "לפני כן...היו לי שומרים מוצבים בתוך ומחוץ למגורים המלכותיים, בתוך ומחוץ לעיר, בתוך ומחוץ לאזור הכפר. אך למרות שהייתי תחת שמירה וכך מוגן, שהיתי במצב של פחד - מוטרד, חסר-אמון ומלא-פחדים. אך כעת, בלכתי לבדי ליער, למרגלות העץ, או למקום ריק מאדם, אני שוהה ללא פחד, לא-מוטרד, מלא-ביטחון וחסר-פחדים - לא מודאג, רגוע, רצונותיי מסופקים ותודעתי כמו צבי בר".

סיבה שלישית להקרבה של הנאות חיצוניות היא שבמרדף אחרי הנאות אלו - כגון ההתמכרויות שלנו לממתקי-ראיה, ממתקי-שמיעה, אף, לשון וממתקי-גוף - אנחנו מטפחים איכויות של חמדנות, כעס ואשליה שבאופן אקטיבי חוסמות את האיכויות הנדרשות עבור שלווה-פנימית. אפילו אם היה לנו את כל הזמן והאנרגיה שבעולם, המרדף אחרי התענוגות האלו היה רק מוביל אותנו הרחק יותר ויותר מהמטרה. בגורם של "כוונה נכונה" בדרך הנאצלת בת שמונת האיברים מצוין במפורש: הכוונה לנטוש כל תענוגות המעורבים בתשוקה-חושית, זדון ועוינות. "תשוקה-חושית" מכסה לא רק תשוקה-מינית, אלא גם כל ערגה לתענוגות החושים שמפרות את שלוות התודעה. "זדון" מכסה כל משאלה לסבל, בין אם לעצמנו או לאחרים. ו"עוינות" היא כל פעילות אשר יכולה להביא את אותו סבל לידי התממשות. משלושת הקטגוריות הללו, שתי האחרונות הן אלו שניתן לראות בבירור ששווה לנטוש אותן. אולי לא תמיד קל יהיה לנטוש אותן, אך הכוונה לנטוש אותן היא בהחלט דבר טוב. לגבי הכוונה הראשונה, וויתור על תשוקה-חושית - יותר קשה מלכתחילה להחליט על כך, שלא לדבר על לבצע זאת בפועל.

חלק מההתנגדות שלנו לכוונה זו היא אנושית באופן אוניברסלי. אנשים בכל מקום מתענגים בתשוקות שלהם. אפילו הבודהה הודה בפני תלמידיו, שכאשר יצא לדרכו הרוחנית, ליבו לא "קפץ משמחה" על הרעיון לוותר על התשוקה-החושית ולא ראה בכך כמשהו שתורם לשלווה. אך חלק נוסף להתנגדות לוויתור ופרישות הוא יחודי לחברה המערבית. הפסיכולוגיה-להמונים המודרנית מלמדת אותנו שהאלטרנטיבה היחידה להתענגות-בריאה בהנאות-החושים היא דיכוי לא בריא ומלא-פחד. אך למעשה שתי האלטרנטיבות הללו מבוססות על פחד: מצד אחד, הדחקה ודיכוי, שבבסיסם פחד ממה תעשה התשוקה כשתבוא לידי ביטוי או תעלה למודעות; ומצד שני, התפנקות, המבוססת על פחד של מניעה והחשש מה"מפלצת-מתחת-למיטה" אשר תגדל אם תודחק ותדוכא.


שתי האלטרנטיבות מניחות הגבלות רציניות על התודעה. לבודהה, בהיותו מודע לחסרונות של שתיהן, היה את הדמיון למצוא את האלטרנטיבה השלישית: גישה מיומנת וחסרת-פחד אשר תימנע מהסכנות בכל אחד מהצדדים. להבין גישה זו, עלינו לראות כיצד כוונה נכונה מתייחסת לשאר החלקים של הדרך הבודהיסטית, במיוחד להשקפה נכונה ולריכוז נכון.

בניתוח פורמלי של הדרך, כוונה נכונה נשענת על השקפה נכונה; בצורת-ההתממשות הכי מיומנת שלה, היא מתפקדת כמחשבה הישירה והערכה למה שמוביל את התודעה לריכוז נכון. השקפה נכונה מספקת הבנה מיומנת של תענוגות ותשוקות החושים, כך שהגישה שלנו לבעיה אינה סוטה ממסלולה; ריכוז נכון מספק לנו יציבות פנימית ואושר-עילאי כך שנוכל לראות בבהירות את השורשים של התשוקה ובאותו זמן לא לפחד ממחסור במחשבה על עקירתם.

ישנן שתי רמות להשקפה נכונה, המתמקדות בתוצאות הפעולות שלנו בהקשר של נרטיב החיים שלנו ועל הסבל וכיבוי שלו בתוך התודעה. הרמה הראשונה מצביעה על החסרונות שבתשוקה החושית: תענוגות חושים הם נדיפים, בלתי יציבים, וגורמים למתח; התשוקה להם נמצאת בשורש המון מתחלואות החיים, החל מהקושי של השגת ושימור העושר, למריבות בתוך משפחות ומלחמות בין עמים. רמה זו של השקפה נכונה מכינה אותנו לראות בהתפנקות בתשוקה-החושית כבעיה.


הרמה השניה - ראיית דברים במונחים של ארבעת האמיתות הנאצלות - מראה לנו כיצד לפתור בעיה זו בגישה שלנו לרגע הנוכחי. היא מצביעה על כך ששורש הבעיה אינו נמצא בתענוגות עצמם אלא בתשוקה, משום שתשוקה מעורבת בהיאחזות, וכל היאחזות בתענוגות המבוססים על תנאים מובילה באופן בלתי נמנע למתח וסבל, משום שכל התופעות המותנות משתנות. למעשה, ההיאחזות שלנו בתשוקה-החושית נוטה להיות חזקה וקבועה יותר מאשר ההיאחזות שלנו בתענוגות מסוימים. היאחזות זו היא מה שעלינו לוותר עליו.

וכיצד עושים זאת? על ידי חשיפתה של ההיאחזות לאור. שני הצדדים של היאחזות חושית - כתבניות הרגל מהעבר שלנו והמוכנות שלנו להיכנע להם שוב בהווה - מבוססים על חוסר-הבנה ופחד.


כפי שהבודהה הצביע, תשוקה חושית תלויה בתפישות לקויות: אנחנו מקרינים תחושות של קביעות, קלילות, יופי ועצמיות על אותם הדברים שהם למעשה חסרי-קביעות, מלאי מתח, לא-מושכים וחסרי-עצמיות. תפישות שגויות אלו ניתנות לייחוס גם לתשוקות שלנו וגם לאובייקטים של אותן תשוקות. אנחנו תופשים את ביטוי החושניות כמשהו מושך, ביטוי עמוק של הזהות העצמית שלנו המציעה לנו עונג מתמשך; אנחנו רואים את האובייקטים של התשוקה שלנו כמתמשכים ומפתים מספיק, כאילו הם נמצאים תחת שליטתנו, ומספקים לנו סיפוק שלא יהפוך לאי-סיפוק. למעשה, שום דבר מכך אינו נכון, ובכל זאת אנחנו מאמינים בצורה עיוורת להקרנות שלנו משום שהכוח של ההיאחזות החושנית שלנו גורם לנו להיות כה מפוחדים להתבונן בהם הישר בעיניים.


ההשפעה המיוחדת שלהם שומרת עלינו מסונוורים ומרומים. כל זמן שאנחנו עוסקים רק בהתפנקות ודחיקה, היאחזות יכולה להמשיך לפעול בחופשיות במחשכי תת-ההכרה שלנו. אך כאשר אנחנו מתנגדים לה באופן מודע, היא חייבת לעלות על פני השטח, לנסח את איומיה, דרישותיה וההיגיון שבה.


כך שלמרות שתענוגות חושים אינם רעים ביסודם, עלינו לוותר עליהם באופן שיטתי כדרך למשוך את האג'נדות של ההיאחזות אל האור. זו הדרך שבה פרישות מיומנת משרתת ככלי למידה, בחשיפת האבק מעל מניעים חבויים שההתפנקות והדחיקה נוטות להשאיר מתחת לפני השטח.

באותו זמן, אנחנו צריכים לספק לתודעה אסטרטגיות לעמוד בפני אותם מניעים ולחתוך דרכם ברגע שהם מופיעים. זה המקום בו ריכוז נכון נכנס. כצורה מיומנת של סיפוק, ריכוז נכון מפעפע בגוף עם התלהבות/אקסטזה לא-חושנית ותענוג שיכול לסתור תחושת חוסר כשמתנגדים למימוש תשוקות החושים. במילים אחרות, זה מספק לנו תענוגות גבוהים יותר - מתמשכים ומעודנים יותר - כגמול עבור נטישת ההיאחזות בתענוגות נמוכים יותר. באותו הזמן ריכוז נכון מעניק לנו את הבסיס היציב לו אנו זקוקים על מנת לעמוד בהתקפות של ההיאחזויות המתוסכלות שלנו. יציבות זו תורמת לייצוב תשומת-הלב הקשובה והעמידה-על-המשמר שאנו זקוקים לה על מנת לראות דרך התפישות השגויות והאשליות שנמצאות בבסיס התשוקה החושית. וכאשר התודעה מסוגלת לראות דרך תהליכי ההקרנה, התפישה והתפישה-השגויה, עד לתחושת החופש הגדולה שמגיעה כאשר מתעלים מעליהם, הבסיס לתשוקה החושית נעלם.


בשלב זה, אנחנו יכולים לפנות לניתוח ההיאחזות שלנו לתענוגות של הריכוז הנכון. וכאשר ההבנה שלנו שלמה, אנו נוטשים כל צורך בהיאחזות מכל סוג, ולפיכך פוגשים את הזהב הטהור של חופש כה מוחלט שאינו ניתן לתיאור. השאלה נותרת במקומה: כיצד אסטרטגיה זו של פרישות מיומנת וסיפוק מיומן באים לידי ביטוי בתרגול היום-יומי? מצפים מאנשים הנוטלים את נדרי הנזירות והפרישות לתרגל באופן תמידי פרישות מתענוגות החושים, אך עבור אנשים רבים זוהי לא אופציה מציאותית. הבודהה לפיכך המליץ שתלמידיו "בעלי הבית" יתרגלו תקופות פרישות לאורך יום. ארבע ימים מתוך כל חודש - באופן מסורתי בימי הירח החדש/מלא וחצאי הירח - בעלי הבית יכולים לקחת על עצמם את שמונת הכללים, אשר מוסיפים את הכללים הבאים לחמשת הכללים הבסיסיים של הסילה: התנזרות (ממעשים מינים), הימנעות מאכילה לאחר הצהריים, הימנעות מצפייה בטלוויזיה או האזנה למוזיקה, הימנעות משימוש בבשמים וקוסמטיקה, והימנעות משימוש במיטות ומושבים מפוארים. המטרה של כללים נוספים אלו היא ליישם מגבלות סבירות על כל אחד מחמשת החושים. אותו יום מוקדש אז להאזנה לדְהַמַּה, על מנת להביא להשקפה נכונה; ולתרגל מדיטציה כדי לחזק את הריכוז הנכון. למרות ששבוע העבודה המודרני יכול להפוך את ימי-הריטריט הללו ללא-מעשיים, ישנן דרכים שבהן הם יכולים להיות משולבים בסופי השבוע שלנו או בימים ללא עבודה. בדרך זו, כל המעוניין יכול, בזמנים קבועים, להחליף את הדאגות וסיבוכי חיי היום-יום שלו עבור הסיכוי להצטיין בפרישות כמיומנות חיונית בחיפוש הרציני אחר אושר ושמחה במובן האמיתי של המילה. והאין זה סחר נבון?


השיחה המלאה בלינק הבא:

http://www.accesstoinsight.org/lib/modern/thanissaro/candy.html





©2019 by Eitan Bar.