• איתן

חשיבותה של תחושת הדחיפות בפיתוח הרוחני - אג׳הן מוּדִיטוֹ

עודכן ב: ספט 4

[תרגום מפורטוגזית: דניאל זיידמן]

[עריכה: שירה נתיב ואיתן בר]


אג׳הן צ'ה (Chah) דיבר על כללי הנזירות ועל כמה שקשה למצוא בהם את נקודת שיווי-המשקל. רק לקרוא עליהם בספרים, לקרוא את התיאוריה אודותם - זה לא כל כך ברור... איך משתמשים בהם? מהי הדרך הנכונה לתרגל אותם בחיי היומיום? זאת מפני שישנם רבדים שונים של המציאות. המציאות שהמוח מייצר והמציאות של מה שקיים באמת, שונות אחת מהשניה. זהו היתרון הגדול והחיסרון הגדול של המוח. האינטלקט מועיל בדיוק בגלל זה. הוא מצמצם את המציאות לקטגוריות קטנות, בצורה הניתנת לתמרון. אבל המחיר הוא שבלתי-אפשרי לתאר את המציאות באמצעותן. הן קטנות מדי בשביל לתאר את המציאות, אך העובדה שהן קטנות היא טובה, מפני שהיא מאפשרת יכולת תמרון. אפשר לחשוב, להעריך, לבחור, להשוות דבר אחד עם השני. גם לְדַבֵּר זה קל בצורה זו. אם מצמצמים את המציאות לרעיונות מְפֻשָּטים, קל יותר לדבר עם אחרים, לתקשר באופן מילולי. אז יש יתרונות לפעול כך. אך החיסרון הוא,שלא ניתן לתאר את כל הספקטרום של המציאות. כשאנשים מתבוננים דרך הסברים ותיאוריות, הם לא מצליחים להגיע להבנה אמיתית של העניין. אחרי שיש הבנה, איך מדברים על הנושא? אילו רעיונות אשר קשורים לנושא מקובלים? אילו רעיונות הקשורים לנושא אינם מקובלים? זוהי מוסכמה חברתית. אין שָׁם מציאות אמיתית.


אז כאשר אנשים מנסים לתרגל רק על ידי לימוד תיאוריה בלי מישהו שידריך אותם כיצד מביאים את התיאוריה לידי שימוש, או ללא מספיק תּוֹבָנָה ותפיסה בכדי לראות כיצד הדברים פועלים בחיים האמיתיים - הם עושים הכל בצורה שגויה. זה לא עובד. הם בוודאי עושים הכל לפי ההוראות, אך זה עובד רק עם מכונות. יתכן שעם מכונות זה עובד, אך עם אנשים וחיות זה לא עובד כך.


זו דרך נוספת בה אנשים הופכים פחות חכמים בכל פעם - האינטראקציה שלנו עם מכונות. אנשים פשוט מתחילים להעביר זמן רב מדי עם מכונות, ומפתחים את הציפייה הזאת, שהחיים יעבדו כמו שמכונות עובדות. לוחצים על כפתור ומשהו קורה. כשאני עושה אלף, בית, גימל, זה חייב לעבוד. אבל בחיים האמיתיים זה לא ככה. עושים אלף, בית, גימל, ועדיין זה לא מצליח, מפני שזה לא דבר כל כך פשוט כמו ללחוץ על מקש במחשב. אז כשאנשים מעבירים עוד ועוד זמן יחד בחברת מכונות, הם נהיים פחות ופחות מסוגלים להתמודד עם עצמם. זאת מפני שהדינמיקה של התודעה שלנו היא לא כמו זאת של מכונה.


ניתן לומר שאנשים מתקדמים מבחינה חומרית, אך מתנוונים מבחינה רוחנית. אנשים נהיים בכל פעם יותר ויותר נכים רוחנית. לא לשווא מאסטרים מסויימים בתאילנד אומרים שבעת הנוכחית - 80% מהאנשים, לאחר שמתים, לא מצליחים אפילו לשמר לידה-אנושית. הם מתים, ומתדרדרים. אפילו להישאר במקום הם לא מצליחים, אלא הולכים אחורה. זאת משום שסגנון החיים של אנשים היום אינו מזין את התודעה, אינו מזין את הרוח ואינו מזין את הלב. לאנשים אין דבר ביום-יום שדוחף אותם לפתח איכויות טובות של הלב. הכל נוח, הכל פרקטי, הכל מהיר. אין דבר שדורש סבלנות, אין דבר שדורש תשומת לב, אין דבר שדורש זהירות, אין דבר שדורש שהאדם יבנה משהו. הכל מוכן מהמדף. אז אפילו תואר באוניברסיטה אנשים לא מצליחים לסיים. "ארבע שנים זה המון זמן, אי אפשר". בקורס באוניברסיטה בשנה הראשונה יש ארבע כיתות, עם חדרים עמוסים באנשים. בשנה השנייה יש רק שתיים, בשנה השלישית יש אחת, וברביעית נותרים רק חמישה-עשר אנשים. אנשים מוותרים, מוותרים, מוותרים. לאנשים אין איכויות כדי לתחזק משהו שמצריך השקעה של זמן ומאמץ, שמצריך המשכיות. זה משפיע גם על תרגול הדהמה. אנשים מתרגלים, רואים את הכמות של הבעיות שיש להם, ומתייאשים. ״אי אפשר, זה המון עבודה, עדיף שאני אוותר״. איך זה שתוותר יפתור את הבעיה? אם תוותר, איך תיעלם הבעיה? אם אתה לא עושה את העבודה, איך אתה מצפה שהבעיה תיעלם? כאילו זה שתוותר הוא פתרון למשהו. אז למי שמלמד, אם אין לו את החוכמה לא לתת לתודעה להתייאש, הוא יכול להתייאש פעם אחת ולתמיד. "אלוהים. בזבוז זמן ללמד את האנשים האלה, לא יוצא מזה כלום".


לא לשווא אומרים שכאשר הבודהא הגיע להארה, הדבר הראשון שעלה בדעתו היה: "זהו, לא אלמד אף אחד כלום, האנשים האלה חסרי תקווה". רק אחרי שהוא הרהר: "אבל בכל זאת, אפילו אני הצלחתי, אני שגם הייתי אדם רגיל, הצלחתי להגיע לנקודה הזאת. אז אם אני הצלחתי, חייבת להיות דרך לגרום לאנשים אחרים להצליח גם כן". מאסטרים רבים שהגיעו להארה מספרים על אותה החוויה. כשמישהו מגיע להארה: "אלוהים, אני לא רוצה... ללמד אחרים? אין דרך לעשות את זה. איך אני אסביר זאת לאחרים? איך ניתן לצפות שאנשים יגיעו לנקודה הזאת? אבל אם אני הגעתי, אז אחרים בטוח יכולים, חייבת להיות דרך. אפילו שאני לא מצליח לראות את הדרך הזו, חייבת להיות דרך. ההוכחה היא שאני הגעתי, זוהי ההוכחה. העובדה שאני הצלחתי, משמעה שיש דרך לעשות זאת."


אך הצורות הרַבּוֹת-מִסְּפוֹר בהן אנשים מחבלים בעצמם הן באמת מדהימות! היצירתיות של האנשים לחבל בעצמם היא באמת פנטסטית. אם הייתה להם אותה יצירתיות בשיפור עצמי - הם היו מתקדמים במהירות. אבל הם מצליחים לחשוב רק על דרכים להתייאש. הם מצליחים לחשוב רק על סיבות למה לא לעשות. הם מצליחים לחשוב רק על סיבות למה זה בטוח לא יצליח. ובאשר לסיבות למה זה כן יצליח, אנשים לא מצליחים לחשוב עליהן. על סיבות להמשיך ולהתמיד - אף אחד לא מצליח לחשוב. אז אם נחזור שוב לערכים שאנשים מטפחים בחברה, והציפייה אצל אנשים לתוצאות, המבוססת על מוצרים שהתעשייה מייצרת - זה יוצר ציפיות אשר רלוונטיות רק לדברים בנאלים. סוג התייחסות זה לא מועיל כשמנסים ליישם אותו בדברים עמוקים יותר. להתייחס לדברים עמוקים בצורה הזו רק גורם לייאוש וכניעה. לפעמים אפילו לא מדובר בתרגול דְהַמָה: אפילו לעשות תואר, ללמוד שפה שנייה, ללמוד קראטה, ללמוד לנגן על כלי נגינה. עם ההרגלים הרגשיים שיש לאנשים, כאשר הציפייה ממשהו היא כל כך מהירה, כשרוצים תוצאות, אי אפשר לסיים את המטלות האלה. אפילו שהן לא כה נעלות, לא משהו שנותן הרבה תובנה, שחרור, אפילו אותן - אנשים לא מצליחים לעשות. אז הם מתייאשים ואומרים: "טוב, בפעם אחרת". כאילו שבפעם הבאה ההצלחה תופיע משום מקום. "בפעם הבאה זה חייב להצליח". כמו שאתה פותח את הארון, אין אוכל בפנים, ואתה חושב: "טוב, אסגור את הארון, עוד מעט יהיה אוכל בפנים". לעולם לא יהיה אוכל בפנים. הארון ריק מאוכל והוא יישאר ריק מאוכל. אם לא תעבוד, תקנה ותחפש אוכל, לא יעזור לך אם תסגור את דלת הארון ותחשוב שמחר כשתפתח - יהיה אוכל. אם אין היום, מחר גם לא יהיה. אם לא תעשה את הפעולות שיגרמו לכך שיהיה אוכל בארון, לעולם לא יהיה שם אוכל. אז בקשר לתרגול הרוחני זה אותו דבר. אם לא מתחילים מאיפשהו, לא יתכן שביום מן הימים זה יופיע משום מקום. לפעמים הטיעונים של אנשים עד כדי כך גרועים, שאני נותר ללא התלהבות להסביר להם. "אה, בחיים האלה אין לי איכויות טובות, אז אני אוותר". "יופי, תוותר". אם כך הוא חושב - אין תקווה שניסיון להסביר לו יניב תוצאות. זה עצוב.


לפעמים זה יתרון לא להיות נורא 'חכם'. מישהו שהוא 'חכם' מידי עלול להגיע למסקנה שכדאי לוותר. מישהו לא כל כך 'חכם' מסוגל לחשוב כך: "אין לי איכויות טובות, אז אעבוד כדי לפתח אותן. כמה זמן ייקח? לא יודע. אעשה זאת. גם ככה אין משהו יותר טוב לעשות, אז אעשה את זה עכשיו". ואז כאשר הוא עובד, הוא רואה תוצאות מופיעות. כמו שאני נוהג לומר: "עודף חוכמה זו מילה נרדפת לטיפשות". זאת בגלל שאנשים מומחים בחשיבה בדרך שגויה. כשצריך לחשוב בדרך נכונה, המומחיות נעלמת. האינטליגנציה לא מצטרפת. האינטליגנציה מצטרפת רק כשצריך לחשוב במושגים של עצלנות, במושגים של התייאשות, במושגים של נסיגה. האינטליגנציה לא מגיעה כשצריך לחשוב במושגים של ללכת קדימה, במושגים של אנרגיה, במושגים של הקרבה. היא לא עובדת, כאילו שהיא נעלמת. רק בשעה שחושבים על ויתור: "בגלל אלף, בית, גימל, פלוס שלוש מינוס ארבע כפול חמש, זה ברור שמה שנכון זה לוותר!". אבל האינטליגנציה לא מצליחה לחשוב במושגים של התמדה, מאמץ, סבלנות, החלטיות, הקרבה. לא קורה כלום, התודעה נשארת ריקה. אז ברור שזה לא הולך. אפשרות נוספת היא שהקארמה של אותו אדם טרם הבשילה, כך שלא יעזור גם אם יאחז בגלימתו של המאסטר. אם הוא רוצה להחזיק את הגלימה של המאסטר (מתוך מחשבה שבאופן זה ילמד משהו), היחידים שיקבלו אותו הם השרלטנים. בשבילם זה טוב שהוא חסר יכולת, שהוא בשליטתם. אבל מאסטר אמיתי, אם מישהו ינסה להחזיק את הגלימה שלו: "מאסטר, מאסטר, תגיד לי מה עלי לעשות". "אה, לא. אם אתה לא מצליח לחשוב, אז אני לא אבזבז את הזמן להסביר לך, אם אתה לא מצליח להבין את המובן מאליו. אז למה שאני אבזבז את זמני להסביר? אפילו את המובן מאליו אתה לא מצליח לראות".


יש לי תאוריה, אנשים לא רואים כי הם לא רוצים להגיע. זה לא קשה להבין דברים מסוימים, אבל אנשים לא רואים כי הם לא רוצים לראות. לא יעזור אם תסביר להם, כי האנשים לא רוצים לראות. אז זה בזבוז זמן. אם ליבו של אדם לא מוכן לקבל את המובן מאליו, להסביר לו זה בזבוז זמן. אז מה שאני ממליץ לאנשים זה תמיד לעשות משהו קשה, שתמיד תהיה לכם מטלה קשה להשגה ביומיום. לעולם לא להישאר באזור הנוחות, כי בזמן בו אנו חיים, להישאר במקום - משמעו ללכת אחורה. אם הסירה שטה אחורה, להישאר בעמידה-במקום (עליה) משמעו ללכת אחורה (ביחס לגדה). לכן תמיד עשו מאמץ. שתמיד יהיה לכם עיסוק בהשתפרות, בלנצח את החולשות שלכם, בלשחרר את מה שאתם לא מצליחים לשחרר. להשיג את מה שאתם לא מצליחים להשיג. לוותר על מה שיש לכם היאחזות כלפיו. ללמוד להיות סבלניים כלפי מה שיש לכם סלידה כלפיו. נסו תמיד לצאת מאזור-הנוחות. אם יש לכם הרבה סלידה ממשהו - אז למרות שאתם לא רוצים להתמודד עם זה, כאן ועכשיו, עדיין נסו לנצח את הסלידה. אם אתם לא רוצים לקחת משהו מאוד קשה, קחו משהו קל יותר. אם יש לכם סלידה מלנקות את הבית, התאמנו באופן ספציפי בלנקות את הבית. אם אתם מתעצלים לקום מוקדם, התאמנו באופן ספציפי לקום מוקדם. התאמנו בלנצח את הסלידה. התאמנו בלנצח את העצלנות. אם יש משהו שאתם באופן מיוחד חסרי התלהבות לעשותו, עשו בדיוק את זה. תלמדו לנצח את חוסר ההתלהבות. עליכם להתמודד איתו פנים מול פנים, לתקוף את הקילסות (kilesas - זיהומי התודעה)! זה לא יעזור שתתחבאו ותחשבו שהן יעלמו לבד. הן לא יצאו החוצה, אלא יתחזקו בכל פעם. ככל שאתם נסוגים - כך הן מתקדמות. אז אם אין לכם כוח להכות בהן מיד בפרצוף, תכו אותן בצדדים. קחו משהו קל ותעשו אותו. תלמדו לוותר על דברים שאין לכם הרבה היאחזות בהם. יש לכם קצת היאחזות בהם, אך לא הרבה. זה בכל זאת קשה ומעצבן, אבל אפשרי. זה אפשרי לעשות את ההקרבה הזו, הקרבה קטנה. התאמנו בלוותר, התאמנו בלשחרר - את מה שקשה אך לא בלתי-אפשרי. כך התאמנו, בלהשיג משהו, התאמנו בלכבוש משהו, וכך הלאה. צריך שיהיה לכם עיסוק תמידי בהשתפרות, בהתקדמות.


זו עוד צורה בה התרבות העכשווית לא מאוד עוזרת, אלא רק מעודדת אנשים לחפש נוחות ונוחיות, וזה באמת לא עובד. שני הכיוונים האלו מנוגדים. ההתפתחות הרוחנית, ונוחות-נוחיות, הינם מנוגדים זה לזה. כך לפעמים רק אלה שבאמת סובלים יכולים להתקדם. זה נותן להם מוטיבציה לצאת מאזור הנוחות: "הנוחות הזו שכל כך מושכת אותי - לא מביאה תוצאות. כבר ניסיתי הכל, כבר שתיתי, כבר הלכתי למסיבה, כבר הרווחתי כסף, כבר הייתי בזוגיות, כבר קניתי אוטו, ועדיין אני סובל". רק אז הם באמת מתעוררים ורואים שזה לא שם, אז הם מתעוררים בשביל לנסות משהו אחר. אך למרבה הצער, אנשים מבינים זאת רק כאשר הם זקנים.


בצורה בה בנויה החברה, אנשים מצליחים להשיג את מה שחלמו עליו רק כאשר הם זקנים. מישהו קונה הארלי-דוידסון: "איזה מגניב! מרד! הארלי-דוידסון! חופש!". רק שבחיים האמיתיים הבחור זקן ושמן. אז בתאוריה זה משהו אחד, אבל אתם רואים שבחיים האמיתיים זה לא כך. יש לו כסף לקנות אותו רק כשהוא כבר זקן. אז הוא קונה אופנוע רק כשהוא כבר זקן, ומבין שזה לא מביא אושר אמיתי. קשה למישהו להבין זאת מוקדם בחיים.


כשחושבים בצורה כזאת מבינים: "אה, באמת זה לא מפתיע, ש-80% מהאנשים מתדרדרים." האנשים של היום, 80% מהם לא מצליחים לאחר המוות אפילו להיוולד מחדש בתור בני אדם. היומיום של האנשים לא מזין את הרוח. הפעילויות שהאנשים עושים ביומיום, אין בהן שום דבר שמזין. רק דברים ששוחקים והורסים. המעט שיש, כך נהרס. אז כך התוצאה ברורה בחברה. האנשים כולם היסטריים, אנשים לא מצליחים לשוחח, אנשים לא מצליחים להסכים, לא מצליחים לשתף פעולה, אנשים לא מצליחים להקשיב. אנשים כבר לא מצליחים לעשות דברים פשוטים. לא מצליחים לשבת ולהקשיב, לא מצליחים יותר לשתף פעולה עם אדם אחר, לא מצליחים לעבוד יחד. הכל נופל אל תוך כאוס ואי-סדר. לא מצליחים לייצר, לא מצליחים יותר לשתף פעולה. אז זה ברור שהחברה מדרדרת. וזה קורה ברמה הארצית, כמו גם ברמה הרוחנית. באמת, זה לא מפתיע.


אג׳הן אצ'הלו (Achalo) הזכיר בשיחה שהייתה איתו, שרוב האנשים היום כבר באים מלידה נמוכה. האנשים באים מהחשכה, והולכים אל עבר החשכה. אנשים באים מלידה נמוכה, ואחרי המוות חוזרים לאותה החשכה, לפעמים אפילו גרועה יותר. הם כבר באו ממקום גרוע, ואחרי המוות נופלים עוד יותר נמוך מקודם. זהו גלגל ההתנוונות. זו תקופה בו המגמה היא כלפי מטה. זו תקופה שאנשים לא עושים הרבה מאמץ כדי להגן על עצמם מהבלאגן שבחוץ. הבלאגן של האנשים האחרים. האנשים שקיימים, קיימים כבר בצורה של רוחות ושדים. כבר יש לך נטיות רעות בתוכך להתמודד איתן, אז בנוסף לזה לתת לאנשים אחרים לגרור אותך למטה, זה אבוד, אם אין לך מספיק כוח לשמור על עצמך.


בימינו, אני שייך לאלו שחושבים שזו תקופה טובה להתבודד מעט. להתרחק קצת מהחברה שבחוץ. אני לא יודע אם להתבודד לחלוטין, מה גם שזה לא אפשרי, אבל להתרחק מעט - כלומר לא להתעסק יותר מידי עם מה אנשים עושים, אלא לדאוג קצת יותר לעצמנו. להפסיק לתת לאנשים לגרור אותנו לתוך הבעיות שלהם, ולהשקיע קצת יותר מאמץ בפתרון הבעיות שלנו. לפני הרצון לפתור לאחרים את הבעיות, עשה את חלקך - פתור את הבעיות של עצמך לפני שאתה רוצה לפתור לאחרים. מפני שאחרת - זה כמו שנכה מנסה לעזור לקיטע לעמוד על הרגליים. זה לא יעבוד. קודם כל תעמוד אתה על הרגליים, אחר כך תנסה ללמד אחרים. עוד תסמין של תופעה זו הוא שכולם רוצים ללמד אבל אף אחד לא רוצה ללמוד. זאת מפני שאנשים חיים עדיין רק ברמה של ההסברים. אז לדבר יפה כולם יודעים. לדבר על מה שטוב, לדבר על מה שנכון. "כך נכון וכך נכון" כולם מדברים כך. אבל איפה זה שיעשה, הא? אפילו מי שעושה, עושה עם שילוט חוצות: "תראו אותי כאן, אני הולך לעשות מעשים טובים. תראו כאן, מישהו עושה משהו טוב, תראה איזה יופי!", והוא שם תמונות בפייסבוק. אבל לעשות באמת, עם יושר וכנות, מי עושה? המעטים שעושים, עושים בשביל שיראו, והרב הגדול רק מדברים. לא עושים כלום, רק מדברים. צריך לעשות באמת בשביל לעשות, יש מעט אנשים כאלה. אז העסק לא מתקדם... מפני שאפילו ההבנה של מה נכון, מה שגוי, נשארת רק ברמה התיאורטית, והרמה התיאורטית לא עובדת. אז יש את המעטים שלוקחים את התאוריה ומנסים ליישם... זה פשוט לא עובד. לכן אני אומר שמה שחסר בעולם זה לא עוד הסברים, מה שחסר בעולם זה לא עוד ספרים, מה שחסר בעולם זה אנשים טובים. אם אתה רוצה לתת משהו טוב לעולם, רוצה לתת מתנה למין האנושי, תן בן-אדם טוב כמתנה. במקרה הזה, אתה עצמך. מה שחסר היום זה אנשים טובים. לא אנשים שיתנו הרצאות, אנשים שיסבירו. אנשים אוהבים להסביר. אנשים שמסבירים, אלוהים, צריך לעשות תור. לשלוח אנשים לקחת מספר בשביל להסביר, אנשים אוהבים להסביר. אנשים אוהבים להסביר דברים, אבל להיות המציאות הזו, כאלה אנשים חסרים. אז אנשים שמסבירים לא חסר. כשאתה רוצה להסביר משהו, אתה מסביר, בלי לתת לדבר. אף אחד לא שאל, אז למה אתה מסביר? אף אחד לא שאל. אז תשאירו את ההסברים בצד, תשאירו את ההרצאות בצד, ותתחילו לעשות בחיים עצמם. ביומיום. מספיק לדבר על דברים, תתחילו עשייה עם הפעולות שלכם. מפני שזה חסר - חסרים אנשים שעושים. וכשאתם עושים, בבקשה, אל תודיעו על כך בפייסבוק. פשוט תסתמו את הפה ותעשו, במקום לעשות בשביל להראות. בנוסף, אל תעודדו אנשים לעשות בשביל להראות. תפסיקו לעקוב אחריהם בפייסבוק, תפסיקו להסתכל. זה מה שאני מתכוון כשאני אומר: "תגנו על התודעה שלכם". תפסיקו לחשוף את עצמכם לכל הכיעור הזה. תפסיקו להסתכל על אנשים מכוערים. כי כשאתם מסתכלים אתם פוגעים בעצמכם, ויחד עם זאת מעודדים את אותם אנשים. אז תפסיקו להשתתף במשחק. תפסיקו להסתכל על הפייסבוק שלהם. תפסיקו להסתכל, אפילו אם זה להסתכל בשביל לתת ביקורת. אל תעשו זאת. תחזרו שוב אל עצמכם, תעבדו שם. שם העבודה שצריכה להיעשות. לא אצל אחרים העבודה צריכה להיעשות - העבודה צריכה להיעשות אצלכם. אז תעשו קודם כל את העבודה הזאת. כי העניין הזה דחוף. יום המוות קרב ובא. אתם לא יודעים מתי יהיה המוות הזה, ואם הסטטיסטיקה נכונה, יש 80% סיכוי שלאחר שתמותו, תדרדרו, תיפלו ללידה גרועה עוד יותר ממה שיש לכם היום. אז זה לא משהו שכדאי להזניח, לדחות. זה עניין שצריך תחושת דחיפות לגביו. זה מה שיש לי לומר היום.


השיחה המקורית (בפורטוגזית) זמינה בלינק הבא:

https://www.youtube.com/watch?v=csEgY6jpH8g


[התמונה מתוך אתר pixabay]

185 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול